המפגש השבועי

איתי: מפגש שמיני

השעון על הכוננית הראה שבע וארבעים. נשארו עוד עשר דקות לסיום הפגישה השבועית, ואיתי נראה מהוסס.
עד עכשיו הם דיברו בעיקר על העבודה ועל התחושה של איתי שהוא זקוק לשינוי. העבודה כמנהל מוצר ממשיכה לאתגר אותו, אבל הוא כבר שבע מכל הפגישות, הכנסים והישיבות המייגעות.
החלק המהנה בתפקיד הוא האינטראקציה עם אנשים. הכריזמה הטבעית שלו מסייעת לו בתפקיד, וכמעט אין מי שמכיר טוב ממנו את המוצר ואת הלקוחות.
איתי שוחה כמו דג במים.
כמו דג במים שהחליט לצאת מהמים.

המים כבר לא נעימים לאיתי. ישנם יותר מדי כרישים. פעם היה לו כוח לחמוק, להתל ולנצח, והיום זה נהיה קשה יותר. ואולי זה לא הכוח שחסר לו עכשיו, אלא הרצון שאיננו.
"בשביל מה להילחם כל הזמן?" איתי מהרהר.
ברגעים כאלה, איתי מתגעגע לתקופה בה הדריך בתנועת הנוער. לנאיביות של הנתינה. לתחושת הביחד שהיתה לכולם לעשות, לתרום, לסייע. ליכולת להביע רגשות, להיחשף.
ועכשיו בעבודה, אנשים דואגים בעיקר לעצמם. לא מתוך חוסר אכפתיות, אלא כדי לשרוד. לכולם קשה. ומי שמחוספס יותר מצליח לנצח במשחק. וגם איתי יודע לנצח במשחק. ועוד איך הוא יודע!
אבל כבר לא רוצה…

המשחק הזה כבר משעמם אותו, לא מדרבן אותו לקום בבוקר.

גדעון אומר לאיתי שיש לו צרכים לא ממומשים. וכשהצרכים לא ממומשים, הכל נראה חסר טעם.
וגדעון אומר שחייבים להבין מהם הצרכים האלה, כדי שאיתי יוכל להתחיל ליהנות מהחיים.
וגדעון אומר שכדי לזהות את הצרכים האלה צריך לחקור בעבר.
לכן גדעון שואל שאלות כל הזמן.

איתי עונה על כל שאלה של גדעון באריכות ובפירוט, מספר על היחסים עם ההורים, עם האחיות, עם החברים ועם אנשים משמעותיים אחרים בילדותו ולאחריה.
מדי פעם הוא נזכר ברגעים שמעלים רגשות אשם שהוא סוחב איתו במשך שנים, כמו החרם שעשה עם ילד אחד בגן חובה על ילד אחר, וגרם לילד לברוח הביתה בבכי. או האבטיח שהיה מפלח עם חברים מהירקן השכונתי.
והזיכרון הזה שהוא וחבריו צחקו על ילד שלא ידע לרכוב על אופניים. ואז הילד היה מגיע לכיתה חבול, כשהוריו ניסו ללמד אותו לרכוב.
"סתם רשעות של ילד קטן, ואין לי כבר ממי לבקש סליחה", אומר איתי על כל זיכרון כזה.
"אתה צריך לבקש סליחה מעצמך", עונה לו גדעון. "סליחה על שאתה לא סולח לעצמך. מתי תרפה? מתי תבין שרק אתה סוחב את הזיכרון הזה? האנשים שבהם מדובר כבר מזמן שכחו".

בשנים האחרונות ניסה איתי למצוא תחביב שיענה לו על הצורך להגשמה ולריגוש. הוא ניסה ללכת לחדר כושר, לעשות טיולי אופניים וספורט אתגרי מסוגים שונים. אבל שום דבר לא דיבר אליו. גם ריקודים סלוניים, יוגה ומדיטציה לא עזרו.
עד שנרשם ללימודי שירת פלמנקו.
"שירת פלמנקו?! איפה לומדים את זה?" התפעל גדעון.
שירת הפלמנקו מצליחה לעורר אצל איתי תחושת היסחפות כמו סירה שנעה על פני הגלים.
על פני הגלים, ולא בתוכם. סוף סוף הרגיש איתי מחוץ למים כפי שרצה.

והנה הגיעה השעה שבע וארבעים, ולפתע איתי עצר את שטף הדיבור ושתק. את קולו של איתי החליפה המולת הרחוב, ומהחלון נשמעו מכוניות חולפות ברחוב סוקולוב. זהו החיסרון של הקליניקה הזו. החלון שלה פונה לרחוב הראשי, ואפילו הזכוכית הכפולה לא מצליחה למנוע את הרעש.
הרעש מפריע, אבל זו בדיוק הסיבה שדמי השכירות שגדעון משלם עליה יחסית נמוכים לקליניקה במרכז רמת השרון.
חוץ מהרעש, הקליניקה יפה וחמימה: שתי ספות יחיד נוחות, שולחן קטן וכוננית עם כמה ספרים, עציץ, שעון ופינת קפה צנועה.

– "במה אתה מהרהר עכשיו?" שאל גדעון.
– "תשמע, דיברנו היום בעיקר על השינוי שאני רוצה לעשות בעבודה, אבל אני לא מצליח להתרכז רק בזה. כבר דיברנו על זה שאני בעיקר מוטרד מהבושה שלי לצאת עם בחורות. אתה ואני נפגשים כבר כמעט חודשיים, ואני מרגיש שעדיין לא השתנה כלום".
– וגדעון בקולו הרגוע והסבלני: "מה אתה מצפה שישתנה?"
– "שארגיש בנוח להתקרב לבחורה, שלא אתבייש בעצמי, שהיא תקבל אותי למרות הבעיה הזו".
– "תראה איתי, זה עוד מוקדם. אנחנו מדברים על הרבה דברים. על שינוי בעבודה ועל היחסים שלך עם המנהל, וגם דיברנו על מה שאתה מתבייש בו. לאט לאט. לא נוכל לטפל בכול בבת אחת".

איתי כבר לא מצליח להתרכז, והשיחה לא זורמת. גדעון המשיך לדבר על הצורך בסבלנות, ועל החשיבות להכיר עוד אירועים משמעותיים בחייו של איתי לפני שמקבלים החלטות, והמשפטים הופכים למילים, והמילים יוצאות מפיו של גדעון ומתחילות לטייל בחלל החדר.

– "איתי? אתה מקשיב?"
– "כן, סליחה. נראה לי שאני כבר לא מרוכז".
– "אני יודע שקשה לך, אבל הזמן שלנו נגמר. נמשיך לדבר על זה במפגש הבא?"
– "בסדר", ענה איתי בעודו מושיט יד לתיק הגב השחור שלו.

כשרק רצועה אחת מונחת על הכתף, פנה איתי אל הדלת ואחז בידית. הוא תמיד שוכח שהדלת נעולה, כיאה לדיסקרטיות הנדרשת בקליניקה של גדעון. כדי לצאת, צריך לסובב את המפתח.

זו תמיד הפגישה האחרונה של גדעון בימי שלישי. אחרי שאיתי יצא, הוא התיישב באנחה גדולה, הושיט יד לבלוק הנייר המונח על הכוננית, ולעיפרון הכתום המונח בתוך צנצנת חמר על השולחן. לאט התחיל לסכם את המפגש עם איתי, כשהוא נשען לאחור על הספה. גם הוא מתקשה להתרכז בשעה כזו. אחרי עשר דקות הניח חזרה את בלוק הנייר על הכוננית, ונשען שוב לאחור בעצימת עיניים. היו אלה שניות או דקות של מנוחה – גדעון לא ידע להגיד. לאחר שנעמד, כיבה את האורות, יצא למסדרון, ונעל את הדלת במנעול התחתון ואחר כך בעליון.
הוא התבונן בשלט שעל הדלת: "גדעון קריב – פסיכולוג קליני". פעם היה מסתכל בזה בגאווה. היום קצת פחות. הוא לא בטוח שהוא כבר יודע איך לעזור לאחרים.

הערבים כבר קרירים באמצע אוקטובר. גדעון לבש את הז'קט החום ויצא לרחוב. כמה מהחנויות כבר נסגרו או שעמדו להיסגר. בפיצוצייה שממול שני אנשים צפו במשחק כדורגל, ובית הקפה שלידו היה מלא בזוגות או בקבוצות של בחורות צעירות שבאו לבלות יחד.
גדעון התחיל לצעוד לכיוון מכוניתו שחנתה באחד הרחובות הסמוכים.

ירדן: מפגש ראשון

רמת גן.
שני חתולים הסתכלו בירדן בעודה חוצה את השביל מהרחוב למבואת הבניין. הגינה מוזנחת כיאה לבית מגורים שהוסב למשרדים של עורכי דין, רואי חשבון וקליניקות פרטיות.
כשהמעלית הישנה נעצרה בקומת בכניסה, ירדן הסתכלה שוב בוואטסאפ:
"קומה שלישית, מסדרון מצד ימין. דלת כחולה שלישית מצד שמאל. כתוב עליה: 'מיכל שלו'"
אחרי הלחיצה על כפתור הקומה השלישית נסגרה דלת המעלית בחריקה, והתחילה לעלות לאט. כאילו מאפשרת לירדן שברירי שנייה אחרונים של התחרטות.
השעה הייתה רבע לתשע בבוקר, ואין עונה לדפיקות של ירדן על הדלת.
"אולי הקדמתי מדי ויש מישהו אחר בפנים", חשבה לעצמה ירדן. וכדי למנוע מפגש מביך, החליטה לעלות קומה אחת ולחכות שם. בעייפות אופיינית של הבוקר, היא נשענה על קיר המסדרון.
בחמישה לתשע ניסתה לדפוק שוב על הדלת, ואז כבר שמעה רעשים מתקרבים לדלת.
הדלת נפתחה, וירדן ראתה לפניה אישה לא צעירה. היא השתדלה מאוד לא להתפקע מצחוק למראה השיער שהזכיר לה במבט ראשון שיער קש של דחליל.
– "ירדן?"
בכיווץ שפתיים נבוך הנהנה אליה.
– "בואי, תיכנסי".

בחוסר חשק מופגן התיישבה ירדן על ספת היחיד האדמונית, והשפילה מבטה מטה, לרצפה. מיכל הביטה בה במבט מלא חיבה ואמפתיה והציעה לה לשתות מים מהספל המונח על השידה ליד הספה. כדי להפיג את המתח, פתחה מיכל בשיחת חולין קלה על הפקקים בבוקר ואם ירדן הצליחה למצוא חניה.
ואז שאלה אותה באופן ישיר:
– "את לחוצה להיות פה?"
– "אני לא טיפוס שנלחץ בקלות", ירדן השיבה בעודה מגרדת את העורף בידה הימנית. ואז התחילה לדבר בקצב המהיר המאפיין אותה: "אני בעיקר לא יודעת מה אני עושה פה. חברה שלי המליצה, אבל אני כבר לא בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון. אני לא יודעת איך את באמת יכולה לעזור. באופן כללי, הכול בסדר. אני עסוקה בלסיים את הדוקטורט שלי, אבל חוץ מזה אני יוצאת ומבלה עם חברים, אז הכול בסדר. יש לי מלגה, אבל היא תסתיים בעוד חצי שנה. אני צריכה לחפש עבודה בינתיים, אבל אני לא מודאגת. אולי קצת. אני נורמטיבית לחלוטין, אני בריאה, המשפחה שלי בריאה, הייתי ילדה מאושרת. גם עכשיו אני די מאושרת. כלומר, לא הכי מאושרת, אבל נראה לי שבאופן סביר ביחס לאחרים. ביחס למצב במדינה. אז מה את אומרת? אני לא בטוחה שאני באמת צריכה טיפול פסיכולוגי. כל הסיטואציה הזו מוזרה לי. זה מביך אותי לשבת פה על הספה הזו. אני באמת לא יודעת מאיפה להתחיל".
– "אני מבינה", אמרה מיכל. "אולי תספרי לי בכל זאת מה כן גרם לך לבוא אליי?"
וירדן המשיכה בשטף דיבורה, בקצב שלא היה מבייש שדרן כדורגל במהלך התקפה מהירה של הקבוצה המובילה:
– "אני שוב אומרת לך שאני עדיין לא יודעת מה לי ולטיפול פסיכולוגי. בשבוע שעבר ישבתי עם חברות טובות שלי במרכז שרונה, אחרי שחזרתי ממכון ויצמן, כשלפניי עוד ערב ארוך של הכנת תרגול שהייתי אמורה להעביר למחרת. כל אחת כהרגלה סיפרה על מה עבר עליה בשבוע האחרון. אנחנו מנסות להיפגש פעם בשבוע, אבל בפועל זה יוצא פעם בשבועיים-שלושה. ולא בגללי. תמיד יש מישהי שלא יכולה. לחברה אחת יש ילד בן חצי שנה, וכל החיים שלה נעים סביבו עכשיו, חברה שנייה חזרה מחו"ל עם בעלה, והחברה השלישית סוגרת פרטים אחרונים לפני החתונה שלה בעוד שבועיים".
והמשיכה, תוך שהיא בקושי נושמת בין משפט למשפט:
– "כנראה נראיתי להן קצת כבויה. האמת, אני לא מתחברת כל כך לסיפורים שלהן כרגע, והן יודעות את זה. הן יודעות שכל נושא הזוגיות ומהמשפחה קצת רגיש אצלי. אף פעם לא היה לי בן זוג רציני. בעבר החברות היקרות שלי היו מנסות לשדך לי בחורים, אבל אחרי שראו שאני זורקת אותם אחרי חודש, הן התחילו להתייאש ממני. בקיצור, הנושא קצת רגיש. וכשהן מדברות על זוגיות ועל ילדים, אני מודה שאני משתעממת, ואולי קצת מתכנסת בעצמי. זה קצת מדכא אותי. אז בסוף אותו הערב שנראיתי להן כבויה, שרית, החברה הקרובה שלי מבין השלוש, זאת שחזרה מחו"ל, המליצה לי ללכת לטיפול פסיכולוגי. ההצעה הצחיקה אותי".
– "למה הצחיקה אותך?"
– "יש לי זמן לזה בכלל? הרי גם עכשיו אני בעצם חושבת על טיוטת המאמר שאני צריכה להגיש השבוע".

ופתאום פרצה בבכי שקט. ירדן הבינה שהיא כל הזמן במרדף אינסופי של עשייה. לא נותנת לעצמה לנשום, ואפילו שהיא כל הזמן עסוקה ומבלה הרבה בחברת אנשים, היא מרגישה בודדה.
במבט מצועף מהדמעות חיפשה ירדן נייר שבו תוכל לנגב את העיניים. חבילת טישו הייתה מונחת על שידה קטנה לשמאלה.
– "אבל העובדה היא שאני כבר בת 33, ועדיין לא היה לי קשר רציני עם בן זוג. היו לי מספר חברים, אבל זה לא נמשך אף פעם יותר מחודש", ירדן נאנחה, ושוב השפילה מבטה לרצפה. "וזה קשה לי".

מיכל בחרה לתת לרגע השתיקה להימשך קצת. היא ידעה שהשתיקה חזקה יותר ביכולת שלה לגרום לצד האחר לדבר. יותר משאלה או מהערה.

– "אני תמיד זאת שמפסיקה את הקשר. אני חושבת שאני פשוט לא מסוגלת להתאהב. זה לא עובד לי", אמרה ירדן וקינחה את אפה.
– "מה זאת אומרת לא מסוגלת להתאהב?"
– "לא מסוגלת. לא מרגישה את החיבור, את האהבה, את הגעגועים. אני רוצה מאוד זוגיות, אבל לא מוצאת את הגבר האחד להתאהב בו".

ועוד רגע של שתיקה.
מיכל הרגיעה את ירדן, וביקשה ממנה לפרט קצת על המשפחה שבה גדלה, על ילדותה ועל אירועים מרכזיים בחייה. ירדן קצת היססה. כמי שתופסת עצמה כתכליתית היא לא הבינה כל כך איך כל השיחה הזו אמורה לתרום לפתרון הבעיה שלה, אבל מכיוון שממילא הפגישה נקבע לחמישים דקות, ועד עכשיו עברה רק רבע שעה, היא החליטה להמשיך.

ירדן סיפרה על היותה בת בכורה למשפחה של ארבעה ילדים. על אבא עורך דין, ועל אמא בנקאית. על החיים ברעננה. על הדרישות הנוקשות של הוריה, על המשמעת הגבוהה שהיא אימצה לעצמה, על החברים הרבים, ועל ההישגים הלימודיים שלה המלווים אותה מהיסודי ועד לדוקטורט בביולוגיה שעליו היא עובדת בשנתיים האחרונות.

שנתיים, חשבה לעצמה מיכל. שנתיים עברו מאז שאיבדה את יונתן בעלה בתאונת אופנוע.
את יונתן הכירה לאחר תום לימודי הפסיכולוגיה בבר-אילן.
יונתן הסעיר אותה. היה חובב אופנועים וזה מה שהרג אותו לבסוף…
שנה לאחר שהתאלמנה, חבר הכיר לה את דני, בן זוגה הנוכחי. הם לא גרים יחד, אבל הוא ישן אצלה מדי פעם.
דני מצחיק אותה, מפתיע אותה, הסקס טוב, אבל משהו חסר. הוא לא מבין את הפצע שעדיין מדמם. וזה מקור לחיכוכים רבים.

לרגע איבדה מיכל את הריכוז, אך מיד חזרה להקשיב להמשך דבריה של ירדן.

איתי: מפגש תשיעי

בכל פעם שאיתי מגיע לפגישה עם גדעון, לפני שהם מתיישבים הוא חייב ללכת לשירותים, כדי שהשלפוחית לא תציק לו באמצע הפגישה. הוא סיגל לעצמו את הכלל של אמא שלו: "כשיש הזדמנות ללכת לשירותים – כדאי לנצל אותה. לעולם אין לדעת מתי תצטרך אותם בפעם הבאה".
ואכן, זה עובד. השלפוחית מעולם לא לחצה באמצע המפגש.
איתי חושב שכפסיכולוג גדעון בוחן אותו בכל תנועה, בכל עווית בפנים, בכל רטט בקולו. הוא תוהה איך גדעון מפרש את ההליכה שלו לשירותים.

איתי פתח את השיחה בעדכון משמח שהדלקת במיתרי הקול שלו עברה לחלוטין, והרופא אמר לו שהוא יכול לחזור לשירה שהוא אוהב כל כך. כבר לפני שנתיים התחיל איתי בתחביב של שירת פלמנקו. הרגש והתשוקה שעולים מהמילים ומהמקצב שונים מהיומיום המנוכר שהוא חווה במקום עבודתו.
כשאיתי שר, הוא חש צמרמורות בגוף, השיער שלו סומר, והוא מתמלא בהתרגשות ותחושת התעלות.

מרבית חבריו מכירים את תחביבו זה, אבל במקום העבודה בודדים יודעים עליו. בשבילם איתי הוא ההייטקיסט הטיפוסי. אחד שכל חייו נעים סביב טכנולוגיה, מוצרים ופרויקטים.
דווקא הראש המתמטי שלו הוא שעוזר לו להבין את הקצבים המורכבים של שירת הפלמנקו. ואף אחד לא מבין עד כמה בוערת בו התשוקה. תשוקה שהוא משתדל להסתיר, לדכא ולווסת. תשוקה שבאה לידי ביטוי רק כשהוא שר.
ואלה שני העולמות שבהם הוא חי. עולם גלוי של איפוק, היגיון וחיוך המסתיר בושה גדולה. ועולם סמוי של יצרים, תשוקה וכמיהה לזוגיות. והקושי לשלב בין העולמות הוא שהביא את איתי להיפגש עם גדעון.

גדעון תמיד אומר לאיתי שהוא קודם כול חייב לקבל את עצמו ללא בושה, ואז הבושה תיעלם.

"אתה חייב לקבל קודם את עצמך", איתי מלמל בראשו את דבריו של גדעון. "ארבע מאות שקל לחמישים דקות כדי לחזור על אותה מנטרה קבועה. בחיי שגם אני יכולתי להיות פסיכולוג".

– "איך אני יכול לקבל את עצמי?" איתי ענה לגדעון.
– "אתה יודע שהכול בראש שלך. להרבה גברים יש את הבעיה שלך. למה אתה מתרגש מזה כל כך?"

אבל יש סיבה להתרגש. הלב של איתי כבר נשבר פעם אחת בגלל "הבעיה הזו". את כל שארית המפגש הם שוחחו על אותו הקשר, על משמעות הלב השבור ועל חלקו בבושה.
גדעון ניסה לגרום לאיתי להבין שהפרידה ההיא אינה קשורה "לבעיה הזו" כמו שאיתי חושב, אך בינתיים ללא הצלחה.
לקראת סיום הפגישה גדעון התעקש שאיתי ישתדל להתחיל עם מישהי בסוף השבוע כדי שיוכלו לדבר על החוויה במפגש הבא.

"דווקא פגשתי מישהי נחמדה מאוד בשבוע האחרון, שיתף איתי.
– "מעניין. ומה עשית?"
– "מה עשיתי?" גיחך איתי. "מה עשיתי, אתה שואל?" ועוד גיחוך קטן.
פתאום הקול של איתי נהיה שקט ורציני יותר. הוא השפיל את המבט, והתבונן בשטיח הקטן המונח בין שתי הכורסאות.
– "לא עשיתי כלום. לא העזתי לגשת. אני פשוט לא יכול".
– "ומה כן אתה יכול לעשות?"

מה אני יכול לעשות? גיחך לעצמו איתי. ממשיך לחשוב עליה ולאונן, כמו שעשיתי כל השבוע.

– "תשמע", איתי שינה את הנושא, "אנחנו צריכים לבטל את הפגישה הבאה. אני טס לסביליה ביום שני הבא. נרשמתי לסדנה של שלושה יומיים לשירת פלמנקו, ואחר כך עוצר בברצלונה לסוף שבוע".
– "אתה טס לסביליה ולברצלונה? איזה יופי. אז תנסה להתחיל שם עם מישהי. לפעמים קל יותר דווקא כשאתה בחו"ל מוקף תיירות צעירות. אני בדיוק בכנס פסיכולוגים בטבריה באותו הזמן. אז נבטל את הפגישה, וניפגש רק בעוד שבועיים. בסדר?"

אני לא בטוח שבכלל ניפגש כשאחזור, חשב לעצמו איתי. אולי זו הזדמנות להפסיק את הטיפול, כי ממילא לא חל שום שינוי.

כרגיל איתי מציין לגדעון את סוף היום.
היום גדעון היה מותש במיוחד. השיחה עם איתי הציפה אצלו תחושות אישיות שאותן הדחיק במשך זמן רב. בסוף הפגישה גדעון ראה שיש הודעות שהוא לא קרא בוואטסאפ מהבת שלו: "סליחה, אבא. אני יודעת שרצית שנחגוג יחד ביומולדת שלך בעוד שבוע וחצי, אבל כבר קבעתי עם החברה הכי טובה שלי. היא זקוקה לי".

כמה היא מאושרת. כמה היא מוקפת בחברים, באהבה. ואני בודד כל כך. מאז הגירושים אפילו הבת שלי כבר לא זקוקה לי.

כשהגיע לביתו עייף, גדעון שם לב שהדלת פתוחה. לרגע נבהל שפרצו לו לבית. הוא זוכר את הפעם האחרונה שבה זה קרה כשעוד היה נשוי לאילנה. מתברר שהפעם שכח את הדלת פתוחה.
במקרר נשאר עוד קוטג' וקצת ירקות. גדעון לקח צלחת, הפשיר פיתה במיקרו, התיישב מול הטלוויזיה והתחיל להרהר בעצמו. מה אגיד לאיתי? גם לי נשבר פעם הלב.

כשסיים לאכול חלץ גדעון את נעליו ושכב על הספה. הוא הסב את ראשו אל שולחן הזכוכית בסלון, שעליו ניצבת התמונה שבה הוא מחבק את בתו האהובה.
לאחר מספר רגעים נרדם.

ירדן: מפגש שני

בפגישה השנייה כבר הייתה ירדן הרבה יותר משוחררת. התחושה שמישהו באמת מקשיב לה נתנה לה הרגשה טובה כל כך במפגשה הקודם, שהיא ממש חיכתה למפגש השני.
גם הריהוט הישן בקליניקה הזכיר לה מאוד את בית סבתה, שנהגה לבקר אותה כמעט בכל יום לאחר הלימודים, מאחר שהוריה תמיד סיימו לעבוד בשעות מאוחרות. לאחר שסבתא נפטרה, הוריה תרמו את הספות הישנות, את פינת האוכל המתקלפת ואת כוננית הספרים העשויה עץ מלא כהה. חפצים אלו לא התאימו לעיצוב המודרני בווילה הרעננית שבה גדלה ירדן.
"כמה אני מתגעגעת לרהיטים האלה", חשבה לעצמה ירדן. "אילו רק הייתה לי אז את הדירה השכורה שלי, הייתי לוקחת את הכול אליי".

הקשר המיוחד עם סבתא עלה בשיחה עם מיכל. סבתא שימשה לה אשת שיחה כמו חברה טובה. בין הבודדות שראתה את ירדן מעבר לפנים היפות, לציונים הגבוהים ולילדה הבוגרת והאחראית במשפחה. סבתא ראתה את החום שלה, את הרגישות הגבוהה, ואת הצורך החזק במישהו שיעטוף אותה.
סבתא נפטרה כשירדן הייתה בכיתה י"א. זה קרה באמצע הטיול השנתי. ירדן לעולם לא תשכח את הרגע שבו שמעה על כך מאביה.

– "מה קורה לי?" שאלה ירדן במין התנצלות מבוישת. "גם בפגישה השנייה אני בוכה? זו לא אני. זה לא קורה לי אף פעם, אני ממש לא בכיינית".

כדי להפיג את הכבדות, מיכל חזרה לשאול את ירדן על עיסוקיה הנוכחיים, על המעגלים החברתיים שלה ועל תחביביה השונים.
ירדן הרגישה הקלה לעבור נושא, והתחילה לספר לה על החברים מהתיכון, על חברים מהצבא ומהתואר הראשון. החלק הטוב בחיי הרווקות הוא גמישות והחופש שיש לה להיפגש שלוש פעמים בשבוע עם חברים שונים, ולטוס מדי פעם לסופי שבוע, בעיקר לערים אירופיות. לעתים זה משתלב עם כנס אקדמי שיש לה, ואז היא גם מצליחה במקרים רבים להשיג מימון לטיסה ולמלון מטעם מכון ויצמן.

לקראת סיום הפגישה עלה שוב נושא הזוגיות.
– "תנסי לנסח לי במילים אחרות למה את מתכוונות כשאת אומרת שאת לא מתאהבת".

ושוב חזרה ירדן לקצב הדיבור המהיר שלה:

– "מה זה לא מתאהבת? אני בהתחלה קצת מתאהבת. אני חושבת. יש לי קצת ריגוש, אבל זה נגמר יחסית מהר. זה מספיק לי לשבוע, ואז זה עובר. אני ממשיכה בקשר עוד מספר שבועות, אבל קצת מתוך אינרציה עד שבאמת כבר משעמם לי. אני לא אוהבת כל כך לסיים את הקשר. זה לא נעים לי. אולי אני ביקורתית מדי. אולי אני מצפה ליותר מדי. אולי אני לא באמת מבינה מה זה למצוא בן זוג".

נשימה.

– "אני יודעת שאני לא קלה. הגברים שנמשכים אליי חושבים שאצלי הכול זורם. יש לי חוש הומור, אצלי הכול קליל. לא מבינים את התמיכה שאני זקוקה לה. אני במצב רגיש. אני הולכת לחתונה, ומיד מתבאסת. אני רואה זוגות מחובקים ברחוב, ומיד מתחילה להרגיש רע".

ירדן הספיקה לספר על מקצת החברים שהיו לה, כשהשעה כבר הראתה עשרה לעשר בבוקר. הן סיכמו להמשיך בפעם הבאה מהנקודה שבה הפסיקה ירדן, ולברר את הצרכים שלה.

היה זה יום שטוף שמש אך לא חם, וירדן נהנתה מהנסיעה למכון. בשלב כלשהו השתיקה את הרדיו, וחייגה לקוסמטיקאית שלה כדי לקבוע איתה את הפגישה הבאה להורדת שיער. כבר עברו שבועיים מהפעם הקודמת. היא אוהבת מאוד את המראה החלק של הרגליים והמפשעה שלה, ורוצה גבר אוהב שיזכה ליהנות מהן.

בשיחה עם הקוסמטיקאית צחקה איתה ירדן על כך שהיא בעצמה, הקוסמטיקאית, יכולה להיות פסיכולוגית. יש לה כל מה שצריך: מיטה במקום ספה, היא שמה מוזיקה רגועה, ויש זמן לדבר.
"השאלות שלך פחות חופרות", צחקה ירדן. "ולפחות אצלך אני יוצאת חלקה".
ירדן נהנית ממגע המשחה ומהליטוף של הקוסמטיקאית. היא נהנית מהעקצוץ ומהכאב. מרגישה שהיא חיה.

בערב עוד הספיקה ירדן לחזור שוב לתל אביב ולצאת עם בחור חדש שהכירו לה. הם יצאו להליכה מרחוב בוגרשוב לכיוון הים. כבר כשנפגשו שמה לב שהוא נראה ממש טוב ומריח אפילו טוב עוד יותר. אולי סוף סוף ייגמר הערב בהתאהבות.
אבל מהר מאוד התאכזבה. הבחור היה ממש לא מעניין. הוא מתעסק באנימציה ממוחשבת, ורק על זה דיבר כל הזמן או על כמה המדינה שלנו דפוקה. גם ירדן חושבת שהיא דפוקה, אבל זה לא הופך את זה לנושא שיחה, ובטח לא בדייט ראשון.
הלוואי שיכלה להפריד בין התשוקה הגופנית לבין החיבור הרגשי.

והיא כל הזמן חשבה על החזרה שהיא צריכה לעשות להרצאה שלה בכנס בברצלונה בסוף השבוע הבא.

ירדן: ברצלונה

קול תשואות הכפיים העלה חיוך על פניה של ירדן כשהיא הביטה בקהל מסונוורת מהאור שהופנה אליה.
תחושת ההקלה המוכרת מילאה אותה. יש עוד מספר דוברים אחריה, אך מבחינתה הסתיים היום. האדרנלין פינה את מקומו לריקנות משחררת. הלחץ של הימים האחרונים התפוגג בבת אחת.
כשירדה מהבמה, ניגש אליה המנחה שלה, פרופ' זיו סלע, לחבק אותה: "היית נהדרת. הקסמת אותם. זה היה מדהים".
"תודה לך", אמרה תוך כדי החיבוק, מריחה את הבושם המתקתק שלו.

לקראת הערב חלקו יחד מונית למלון שבו התאכסנו במרכז העיר.
פרופ' סלע מבוגר מירדן בעשרים שנה, אבל נראה טוב מאוד לגילו. ירדן אוהבת מאוד את היחס החם והתומך שלו. ברמה המקצועית הוא מאתגר אותה מאוד. הוא היחיד שמצליח לחשוב מהר יותר ממנה, וזה מרתק אותה. אפילו מושך מאוד. "ספיוסקסואלית" היא לפעמים קוראת לעצמה.

באופוריית ההקלה מההרצאה של ירדן, הם עלו יחד לקומה שבה החדרים שלהם הסמוכים זה לזה. רק עציץ מלאכותי מפריד ביניהם.

"מה שקורה בברצלונה, נשאר בברצלונה, לא?" שאל בשובבות פרופ' סלע.
"ומה תגיד על זה גברת סלע?" אמרה בהתגרות.
"אל תצחיקי אותי", ענה לה. "את יודעת שקוראים לה ענת".

ירדן הרגישה שהיא מתחילה להזיע. לילות רבים דמיינה את הסיטואציה, ונרדמה כשתשוקתה עדיין בוערת בה.
ומה לעשות אם דווקא הוא מוצא חן בעיניה?
ומה רע בכך בעצם, חשבה לעצמה.

הם הסתכלו זה בזה בעיניים, ולאחר שניות ארוכות ניגש פרופ' זיו סלע לפתוח את דלת חדרו, וירדן נכנסה בשקט אחריו.
הם נעמדו בין המיטה לשידת הטלוויזיה וזיו הניח את ידיו על המותניים של ירדן. בנשימה מואצת הניחה ירדן את ידיה על צווארו ועצמה עיניים. כעבור רגע חשה במגע שפתיו, ולבה הלם בחוזקה.

זיו התחיל להכניס את ידיו מתחת לחולצתה. ירדן הרגישה שזה רגע שחיכתה לו כל כך הרבה זמן. כל שעות ההנחיה המשותפות במשרד של זיו, כל הכנסים המשותפים, החיוכים במסדרונות. הכול פתאום התכנס לרגע הזה בחדר במלון. היא הרגישה שהיא נמסה בידיו, והיא רוצה להרגיש אותו עוטף אותה כולו.

ופתאום היא נבהלה.

למה אני עושה את זה? לאן זה יוביל? זה קשר חסר מימוש.
ובבת אחת צעדה לאחור.
"אתה יודע שאני מחבבת אותך מאוד, זיו, אבל נראה לי שזה לא נכון".
זיו נעץ בה מבט מופתע ומיד לחש בעדינות: "זה בסדר ירדן. אני מבין".
ירדן פנתה לאחור ויצאה מן החדר.
נסערת יצאה מהמלון ונכנסה לפאב הסמוך.

איתי: ברצלונה

מוקסם מברצלונה הסתובב איתי כל היום על הרגליים, מהלך בין הבתים, הכיכרות והמוזיאונים. לקראת ערב החליט להיכנס לאחד הפאבים המקומיים. באחת הפינות ראה בחורה לבושה בקפידה יושבת לבדה עם כוסית קוקטייל. זה הזמן לנסות, אמר לעצמו.
"May I join you?", שאל גאה במבטא המדויק שלו.
"Yes, if you want", ענתה לו חזרה.
"Are you a biologist?".
"How did you know?", שאלה אותו בהפתעה.
Because you are wearing a tag from a biology conference”", חייך בגאווה בלשית.

טבריה

בארוחת הצהריים של היום השני לכנס הפסיכולוגים, חש גדעון חרטה על שהגיע. ההרצאות לא עניינו אותו, ואם כבר להיות לבד, אז עדיף בבית, חשב לעצמו. התור למנה העיקרית התארך, אז גדעון עבר לדוכן הסלטים. ממילא אני לא רעב, הרהר.
כשרכן לקחת צלחת קטנה, ביקש בנימוס מהאישה שלפניו לזוז קצת.
– "מיכל?! מה את עושה פה?"
– "גדעון? איזו הפתעה נעימה".
– "וואי, עברו כל כך הרבה שנים מאז שלמדנו יחד. כמעט לא השתנית, והעיניים שלך בורקות בדיוק כמו אז".
– "איזה יופי לראות אותך. איפה אתה יושב?"
הם התיישבו לאכול צהריים יחד, ומהר מאוד השלימו פערים של שנים. גדעון מזמן לא התרגש כל כך. הזיכרונות מתקופת הלימודים הציפו אותו, ומיכל נראתה לו זוהרת, יפה ועדינה. כשמיכל סיפרה על מות בעלה, עיניה התחילו להיטשטש מדמעות. גדעון ליטף את ידה ברכות.
המגע של גדעון היה נעים. מיכל עצמה את עיניה ונשמה נשימה עמוקה. גם היא מזמן לא התרגשה בצורה כזאת.
לפתע נשמעה התראת וואטסאפ מהטלפון של גדעון. נבוך ובמבע פנים מתנצל הביט גדעון על המסך. זו הייתה הודעה מהבת שלו:
"החברה הטובה שלי ביטלה את הפגישה. היא בברצלונה והחליטה להישאר שם עוד מספר ימים, כי פגשה בחור מקסים. אשמח לחגוג איתך את היומולדת שלך. אוהבת, נטע".