רכבת האוהבים

קישור לרכבת האוהבים – חלק ב

1. מפגש

פגשתי אותך ברכבת, וכבר מהמבט ראשון משכת את תשומת ליבי.
עם השיער החום והגלי שלך העוטף פנים רכות ועדינות.
איפור מינימליסטי כמו שאני אוהב.
מבנה גוף בפרופורציה מושלמת.
מתאים למידות שלי.

משכת את תשומת ליבי, עד שכבר שכחתי מהעיתון שלקחתי בכניסה לרכבת.
הופנטתי ממך בזמן שקראת את הספר שלך בריכוז, כאילו אין עולם מסביבך.
חוץ מהעטיפה בצבע בז' ואדום – לא הצלחתי להבחין בשם הספר.
לא יכולתי להוריד ממך את העיניים.

מדי פעם העפת מבט החוצה אל החלון, ואז החזרת מבט מתבונן אל תוך הקרון.
ובחזרה אל הספר.
הפנים שלך רכות ועדינות, אבל המבט שלך חודר, והעיניים ירוקות ועמוקות.

חשבתי לעצמי: איזה שקט פנימי יש בך.
כמה רוך את משדרת.
אצילות בלתי מוסברת.
הילה שמקיפה אותך.

החסרתי פעימה.
אפילו שתיים.
פשוט לא יכולתי להוריד את המבט שלי ממך.
ולא הבנתי: איך כל שאר הנוסעים נשארים אדישים אליך?

הכנסת את הספר לתיק, והתברר שאנחנו יורדים באותה התחנה.
נעמדנו ליד דלת הרכבת כשניסיתי להתקרב אליך בעדינות כדי לנשום אותך.
הבושם שלך ליטף לי את האף.

ולפתע דרכנו נפרדו.
ואני נשארתי עם שאלות פתוחות: מי את? מאיפה את? לאן את הולכת?

הגעתי לעבודה עם חיוך גדול על הפנים. כאילו נגלה אליי מלאך.
וכשאני מחייך, כולם מחייכים אליי בחזרה.
איזו דרך נעימה לפתוח בה את הבוקר.

האם אפגוש אותך שוב?

2. שגרה

מאז הפגישה הראשונה ההיא, יש לנו כבר שגרה משותפת, כל אחד לחוד.
אני עולה קבוע בחיפה.
את עולה בבנימינה.
תמיד באותה השעה. תמיד באותו הקרון הראשון, בקומה למעלה.
אני אוהב לשבת בכיוון הנסיעה ואת פשוט מתיישבת איפה שנשאר מקום.

לפעמים יש לי זווית נוחה לראות אותך, ולפעמים את נסתרת ממני.
כשאנחנו יושבים מספיק קרובים, אני מריח אותך גם בלי לראות אותך.

עבר כבר חודש וכיף לי לקום בבוקר ולעלות על לרכבת.
אני תמיד מתרגש כשהרכבת מתקרבת לבינימינה.
אני יודע שאזכה לראות אותך.

אני כבר מכיר את מרבית המלתחה שלך.
אני שם לב לבגדים חדשים שאת לובשת. שם לב לנעליים חדשות ולפעמים לשרשרת חדשה שאת עונדת.

אני שם לב להליכה שלך, כשאנחנו יוצאים ביחד מהרכבת.
ההליכה שלך בטוחה וגאה.
ע"פ ההליכה שלך אני מזהה אם באותו היום את לחוצה במיוחד, מוטרדת, או דווקא נינוחה.

מדי פעם את מסתכלת אליי.
אפילו מצליחים להחליף חיוכים. חיוך נימוסי כזה.
החיוך שלך כל-כך יפה לך.
חיוך רך ועדין. חיוך מנומס ועדיין מאוד חם.
כשאת מחייכת אליי אני נמס, אך נשאר עם חלל גדול כשהחיוך נגמר.
איך אגרום לך לחייך אליי יותר?

באופן בלתי מודע, ואולי בעצם מודע, אני משתדל להתלבש יפה למענך.
קצת מטופש, אני יודע.
זה נותן לי עוד משהו לחשוב עליו בבוקר.
האם את שמה לב לכך בכלל?

3. חקירה

בכל התקופה הזו, עולה בי תשוקה עצומה להכיר אותך יותר.
מי את באמת?
על מה את חושבת?
מה את עושה בחיים?

אני מנסה לדלות עלייך פרטים מכל מה שאני מסוגל.
אני מסתכל על הספרים שאת קוראת, ומדי פעם מצליח לזהות את שם הספר.
את אוהבת לקרוא ספרי אהבה. מהתקצירים שלהם אני לומד שתמיד יש בהם אהבה גדולה שמחפשת להתממש.

את אחד הספרים אפילו קניתי. ספר כל כך יפה, אבל כה כואב.
געגועי אהבה של חיים שלמים שמתבזבזים ללא מימוש.
למה האהבה צריכה לכאוב כל-כך?
בשביל מה לך כל הכאב הזה מהספר?

החלטתי לעקוב אחריך כדי לברר היכן את עובדת.
אני לא מאמין שעשיתי את זה, אבל הצורך גדול מההגיון.
מבעד לחלון הראווה בחנות, צפיתי בך.
בזהירות שלא תבחיני.
אחזה בי תחושת קנאה בכל הלקוחות המשוחחים איתך.

ואני עדיין מתבייש להתחיל איתך בשיחה. לפחות לא במציאות.
כי בתוך עצמי דווקא יש לי הרבה שיחות איתך.
אנחנו מדברים עליך.
על מה את עושה בשעות הפנאי שלך. על חוויות מיוחדות מהעבר שלך.
על החלומות שלך בחיים.
על הדאגות ועל התשוקות.

אבל אני יודע בעיקר יודע כמה שאני לא יודע עליך כלום.
איפה את גרה?
בת כמה את בכלל?
האם מישהו מחכה לך בבית?

האם גם אני מסקרן אותך?
חידה גדולה.

באחד הימים בנהיגה באוטו בדרך הביתה מתחנת הרכבת, השמיעו ברדיו שיר, שבבת אחת קיבל משמעות חדשה עבורי:

"אני שוב מתאהב, משחק עם הלב,
בלילות בלי שינה, שוב לצאת לגינה,
אני שוב מתאהב, ונשבע כבר שלא,
וקורא לה לבוא".
(מתוך: אני שוב מתאהב. מילים: יונה וולך)

קישור לרכבת האוהבים – חלק ב

קישור לרכבת האוהבים – חלק א

4. אובדן

עבר יום ולא הגעת לרכבת.
עבר יום נוסף, ועוד יום.
פתאום גיליתי כמה את חסרה לי. הנוכחות שלך הפכה להיות חלק משגרת הבוקר שלי.
שבוע שלם שלא הגעת לרכבת ואני לא יודע מה קרה.
גם בחנות את לא נמצאת יותר ואני מתבייש לשאול.

זהו? האם זהו הסוף?
האם הפסדתי אותך?

שלושה ימים בהם אני לא מצליח להתרכז בשום דבר.
אני מנסה להעמיד פנים שהכל בסדר. לחייך כהרגלי. אבל בפנים אני שוקע בעצבות גדולה.
תחושה חזקה וכואבת של החמצת הזדמנות.

אני יודע שלא עשיתי כלום בשבועות שחלפו כדי ליצור איתך קשר.
לא העזתי לפנות אליך.
אם היינו מתחילים לדבר, אולי היית משתעממת ממני. היית עסוקה בדברים שלך.
את כמו נסיכה, ואני האביון. הייתי מוקסם מדי בשביל לעשות את הצעד הנוסף.

הדמות שלך עולה לי במחשבות. געגועים מציפים אותי.
געגועים למעט שראיתי והתחלתי להכיר.
געגועים עזים למה שרציתי שיקרה ולא קרה.
גם כשאני רוצה, אינני מצליח להפסיק לחשוב עליך.
נשארתי עם זכרונות ומחשבות בלבד.

מדי פעם אני מתעשת וגוער בעצמי על כך שאני מרשה לעצמי לשקוע בעצבות כזו בגלל מישהי שאני לא באמת מכיר.
אני לא משתף אף אחד ברגשות שלי, אולי כי אני מתבייש.
לפעמים הגערה הופכת לכעס עצמי על כך שלא עשיתי כלום כאשר היתה לי הזדמנות.
אני תוהה מה הייתי עושה אחרת, לו יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור.
אני מבטיח לעצמי שבפעם הבאה אעיז יותר.
האומנם?

5. יצירת קשר

ואז הופעת שוב.
התיישבת לא רחוק ממני. נשמתי עמוק והעזתי.
אמרתי לך ששמתי לב ששבוע שלם לא היית ברכבת, ובחיוך שובבי הוספתי לך שקצת דאגתי לך.
קצת הופתעת מהישירות, אבל ענית לי בנימוס שהיית בחו"ל. שאלתי איפה היית ומכאן התגלגלה לה שיחת חולין.

באותו יום הייתי מאושר.
הרגשתי שעשיתי זאת. יצרתי סוף סוף קשר.
ובשיחה אחת למדתי עליך יותר ממה שלמדתי בכל השבועות האחרונים.
גיליתי שאת שונה ממני. לא מחפשת להספיק הכל. טוב לך ליהנות מהרגע. אוהבת בטן גב עם ספר טוב.
את שונה ממני, וזה מאוד מושך אותי.

ומאותו היום נפרץ הסכר.
בכל פעם שמזדמן לנו לשבת קרוב אחד לשני, אנחנו מוצאים על מה לדבר: עבודה, פוליטיקה, מזג אוויר, כמה שטוב במדינה, כמה שחרא במדינה.
וכשאנחנו לא יושבים קרוב – אנחנו מחייכים זה לזו ומלחשים בוקר טוב.
וכשיוצאים יחד מהרכבת – מאחלים אחד לשניה יום נעים.

פעם אחת כשהתיישבנו רחוק זה מזה ברכבת, סימנתי לך שאנחנו יכולים לדבר בטלפון.
באמצעות האצבע באוויר העברתי לך את המספר שלי, וחייגת אליי.
מאז, גם כשאנחנו רחוקים, אנחנו משוחחים בטלפון.
עולם משלנו בתוך קרון מלא אנשים.

יום אחד הצעתי ללוות אותך לעבודה, כי יש לי סידורים לא רחוק. פתאום דיברנו תוך כדי הליכה וזה הרגיש אחרת.
כאילו הזמנתי אותך לטיול על חוף הים.
מה לעשות? אני מסתפק במועט ובמה שיש.

6. קרח

אנחנו מדברים הרבה, אבל תמיד על המסביב. לא עלינו.
את שנונה מאוד. מצחיקה אותי. לפעמים אפילו פלרטטנית.
ובכל זאת את נשארת קרה אליי.
אני בוער, ואת קרח.

כל שיחה בינינו – נעימה לי, אבל כואבת כמו סכינים בלב.
אני לא מעונין רק בשיחה. אני מעוניין בך.
את לא מבינה את זה?
את לא רואה את זה?

אני מנסה לרמוז, אבל כנראה שלא מצליח.
אני חושב לעצמי שאם את לא מבינה את הרמזים – את עיוורת.
ואם את כן מבינה – את אכזרית.
ואולי להיפך? אולי את מרחמת עליי?
אז מה את?
לא ברור לי איזו תשובה אני מעדיף.

האושר בבקרים מהול בכאב רב מדי.
מצד אחד, אני יודע שנחמד לך איתי. זה מאוד מחמיא לי.
אך מצד שני אני מרגיש תחושה איומה שאני לא מספיק רצוי. אני מרגיש דחוי.
לפחות ביחס לציפיות שלי מהקשר.
אני מרגיש שהמצב מחליש אותי. את מחלישה אותי. וההרגשה הזו לא נעימה לי.

אני אוהב כנות ופתיחות, אבל אני תופס את עצמי מתבייש להעלות את הנושא בפניך. לשים את הדברים על השולחן.
מפחד להיחשף. מפחד להיפגע.
מפחד שתצחקי ממני.

זה קצת סוגר אותי ואני במלכוד.
אם אסגר, ואפסיק לתקשר איתך, אאבד כל מה שבניתי את עכשיו.
אבל להישאר ככה, זה גם בלתי אפשרי.
את קרח.

אני באמת לא יודע מה לעשות.

7. פנטזיה

פעם היו לי רגשות אשם על כך שאני מפטנז באופן קבוע על הרבה נשים.
משום מה זה נתפס אצלי כמשהו אסור ולא נכון.
משהו בחינוך.
משהו בתרבות.

אבל כבר שנים שלמדתי ליהנות מזה. כל עוד אני יודע להפריד בין פנטזיה למציאות.
בפנטזיות שלי אני הבמאי. חסר עכבות ועושה את הכל. אני המאהב המושלם, וכולן מאהבות מושלמות.
מרשה לעצמי להיות עם מספר נשים בו זמנית.
לא מרשה לעצמי לפגוע באף אחת.

אבל איתך זה שונה.
יותר קשה לי, כי אני לא מכיר אותך מספיק בשביל שהתסריט יהיה אמין.
אני לא יודע מה את אוהבת ואני לא יודע מה את לא אוהבת.

אני מנסה להשלים בדמיוני את חלקי גופך שאני לא מכיר.
לפעמים אני מדמיין אותך ערומה, ולפעמים דווקא לבושה.
כלומר, לבושה למחצה.
לפעמים אני מדמיין אותך פראית. לפעמים עדינה.
אני מחליף תנוחות, מחליף מקומות, מחליף תפאורה.
וכל הזמן מנסה לחשוב מה מתאים לך יותר.

הפנטזיה הנפוצה שלי איתך היא שאני יושב על כורסה, ואת רוכבת עליי עם הפנים אליי.
אני מחבק אותך חזק עם הידיים שלי, הראש שלי עמוק בתוך השדיים שלך, ואת אוחזת בראשי בחום ואהבה.
אנחנו מתחככים זה בזו באינטימיות מהנה עד הסוף הבלתי נמנע.

'Cause you're a sky, ’cause you're a sky full of stars
I'm gonna give you my heart
'Cause you're a sky, ’cause you're a sky full of stars
'Cause you light up the path
(From: "A Sky Full Of Stars", Coldplay).

www.youtube.com/watch?v=VPRjCeoBqrI

קישור לרכבת האוהבים – חלק א

קישור לרכבת האוהבים – חלק א
קישור לרכבת האוהבים – חלק ב

8. עצה מחבר

אני מוקף חברים רבים. יחד אנחנו צוחקים, מבלים, שוכחים מהשגרה. בדרך כלל אני לא משתף אותם בדילמות האמיתיות של החיים. אך הפעם החלטתי לפתוח את המצוקה שאני שרוי בה עם חבר טוב שאני סומך עליו.

זה היה כשישבנו בשבת אחר-הצהריים. השמש כבר היתה כתומה ממש ואפשר היה לחוש את הרוח הקלילה הנושבת.
אחרי הבירה, הרגשתי יותר בנוח להסביר לו את המצב.
סיפרתי לו על מה שאת עושה לי. על איך שהערת אצלי בלב איזורים ששכחתי שהם קיימים.
על הפרפרים שיש לי בבטן בכל פעם שאנחנו מחייכים זה לזו.
על התחושה הקשה שאולי זה לא הדדי.

"אני מאוד רוצה, אבל חושש.
אני קצת חלוד, אתה מבין?"

כששיתפתי אותו בחלק מהשיחות שלנו, וסיפרתי לו על החיוכים, המבטים והפלרטוטים הקטנים, הוא אמר לי שברור שאת רוצה, או לפחות מתלבטת.
חיים רק פעם אחת. ומי שלא מעיז – לא זוכה אף פעם.

הבנתי ממנו שעליי להיות בטוח בעצמי.
שיש לי את כל מה שצריך כדי שתאהבי אותי חזרה ושלא יקרה כלום אם אשתף אותך ברגשות שלי.
שאני חייב לפתוח את זה מולך, ואני רק צריך לבחור כיצד.

"הכל בראש שלנו, אתה מבין?
כשאתה בטוח בעצמך, אנשים מסביבך מרגישים את זה".

חזרתי הביתה ובלילה היה קשה לי להירדם.
וידעתי שהשבוע החדש שמתחיל מחר הולך להיות מעניין מאוד.

9. חשיפה

מהרגע שקמתי הבוקר, אני חושב לעצמי מה אני רוצה להגיד לך.
משנן משפט, ומוחק.
משנן משפט אחר, ומוחק גם אותו.
חוזר למשפט הראשון עם שינוי, ועוד מחיקה ועוד שינוי.
ככה עד בינימינה.

ואז עלית לרכבת.
ודיברנו כהרגלנו על דברים מאוד לא חשובים לאותו הבוקר.
אני לא חושב שעשיתי זאת בכוונה, אבל לקראת התחנה בה אנחנו יורדים שתקתי שתיקה ארוכה.
הסתכלת עליי בחוסר הבנה.

ואז בלעתי רוק, ואמרתי לך שהתקופה האחרונה היא מהמאושרות בחיי, והייתי רוצה להכיר אותך יותר.
הסמקת.
ועכשיו החלפנו בתפקידים.
את שתקת, ואני הבטתי בך בחוסר בהבנה. מנסה להבין מה עוללתי.
לשמחתי הגענו לתחנה ושם ירדנו.

ניסיתי להציל את המצב ולהכניס חזרה קצת קלילות, ולכן אמרתי לך שאני מקווה שיהיה לך יום נעים ובלי הפתעות נוספות.
נפרדנו עם חיוכים נבוכים משותפים.

באותו הבוקר הזמן עבר מאוד לאט. כל שעה הרגישה כמו יום שלם.
היה לי מאוד קשה להתרכז בעבודה. אף אחד לא הרגיש כי אני יודע לשחק אותה טוב מאוד.
בתוכי לא ידעתי אם עשיתי טעות או לא. העובדה ששיתפתי אותך לא גרמה לי הקלה. אולי להיפך.
הרגשתי שאין דרך חזרה.

אחר הצהריים הגיע ממך סמס קצר ופשוט: "גם אני".
הייתי בעננים. תחושת אושר עילאית הציפה אותי, ונשארתי עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן למשך השעות הקרובות.
איך קרה לי הנס הזה?

10. שגרה ישנה-חדשה

מאז אותו היום את ואני התחלנו לדבר בשפת האהבה.
לאט לאט נפתחנו והתחלנו להיות מפורשים יותר ויותר בשיחות שלנו.
אנחנו עדיין עסוקים מדי, מתביישים מדי, חוששים מדי מכדי לממש את האהבה הזו מעבר לרכבת האוהבים שלנו.

אנשים מתלוננים שלפעמים הרכבת מתעכבת.
בשבילנו זה רווח נקי של עוד דקות יקרות ערך ביחד.
למדנו להסתכל עמוק בתוך העיניים ואנחנו משחקים כמו ילדים במי נשבר ראשון.
הנסיעות ברכבת הופכות להיות חלומציאות. אנחנו בתוך קרון עמוס אנשים, אבל עסוקים רק בעצמנו.

"האהבה הזאת שלנו בונה לנו חדר
שנוכל בתוכו להרגיש בודדים בעולם
היא סידרה לנו ארבעה קירות ולא דלת
שנהיה סגורים בפנים לעולם".
(מתוך: האהבה הזאת שלנו, עברי לידר)

מעבר לנסיעה ברכבת אנחנו מדברים גם בטלפון, ומצטטים זה לזו שירי אהבה.
מעולם לא השקעתי כל כך הרבה תשומת לב במילים של שירים.
לפעמים את בוחרת דווקא שירי אהבה כואבים כמו פרידה של זוג שעדיין מאוהב.
שירים יפים אבל כואבים.
מה יש לך מהכאב הזה?
ואז נזכרתי באותו הספר שקראתי בגללך.

אני משתדל להפתיע אותך בכל בוקר עם פתק שובב.
בכל פעם שאני מצליח להצחיק אותך, אני על גג העולם.
את קצת פחות משקיעה, אבל אני מקבל את זה.

אני קורן מאהבה.
כל מציאות חיי נראית וורודה יותר.
פתאום כל הקשיים בעבודה מתגמדים. אני מצליח לראות את הטוב שבכל אדם. וכשאני מפגין רצון טוב כלפי אחרים, הם מחזירים לי ברצון טוב משלהם.

ועדיין אני בהמתנה למשהו גדול יותר.

11. דיבור עצמי

ומאז הכל קורה כל-כך מהר.
אני עדיין תוהה לפעמים איך זה שזכיתי באהבתך.
אין לי הסבר.
אבל את לא עוזרת לי בזה. הרי אף פעם לא אמרת לי מילים טובות בשבחי.
מבחינתך האהבה היא לא דבר מוסבר. זה פשוט משהו שמרגישים פתאום.

אולי גם אני צריך להפסיק לחפש הסברים לכל דבר?
פשוט לחיות את הרגע וליהנות ממנו?

התחושות שיש לי עמוקות כל-כך. מסעירות כל-כך.
לחיים יש טעם חדש. שונה.
זה מטלטל. זה לא רגיל. לא שגרתי.
הלב שלי התרחב מאוד, עד שלפעמים אני מפחד שהוא עוד יתפוצץ מרוב אהבה.

את הופכת להיות מפלט מהמתחים והלחצים של היומיום.
מקלט של הבנה ושל קבלה.
מישהי לצחוק איתה על כל מה שקורה סביבנו.

אני מרגיש שוב כמו בן 17.
מאוהב, מטופש, מלא אנרגיות, מלא תשוקה.
חולם חלומות למחר וחולם חלומות לעוד ארבעים שנה.
מלא גאווה אך גם מלא באי-וודאות.
מרגיש שהעולם שייך לי.

אבל אני כבר לא בן 17.
ועם כל התחושות שמציפות אותי לפעמים קשה לי להתרכז בעבודה וזה פוגע קצת בתפקוד.
האם גם לך זה קורה?

אז אולי זה יותר מדי?
כמה זמן זה יכול להחזיק מעמד ככה?

בינתיים אני זורם עם התחושות. זורם עם התשוקות.
רוקד את החיים.

“Take your passion
And make it happen
Pictures come alive
You can dance right through your life”
(מתוך: Flashdance… What A Feeling)

 

קישור לרכבת האוהבים – חלק א
קישור לרכבת האוהבים – חלק ב

קישור לרכבת האוהבים – חלק א
קישור לרכבת האוהבים – חלק ב
קישור לרכבת האוהבים – חלק ג

12. מגע

באחת משיחות הטלפון שלנו, החלטנו ללכת עוד צעד אחד קדימה ולקחת יום חופש לעצמנו.
יום שלם לעצמנו.
אני עדיין זוכר את ההתרגשות הזו.

ממש לא התפרענו. קבענו להיפגש כהרגלנו ברכבת לתל-אביב, אך במקום ללכת לעבודה, הלכנו לנמל תל-אביב.

הבאת איתך בקבוק יין, אבל שכחת להביא כוסות ופותחן.
הלכנו ברגל לנמל, ובדרך עצרנו באחת הפיצוציות כדי לקחת קצת כוסות חד-פעמיות ובכדי לפתוח את היין.
עד שהגענו, כבר שתינו חצי בקבוק.

היין עזר לנו להשתחרר קצת, לדבר על החיים ועלינו באופן יותר חופשי. גם אני השתחררתי, ושיתפתי אותך ברגשותיי האוהבים. ועדיין שמרנו על האיפוק האופייני לנו. לא החזקנו ידיים ולא התחבקנו.

לקראת הצהריים בחרנו מסעדה אסייתית. ומצאנו בה מקום לשניים, מבודד ככל שניתן. חלקנו את המנה ראשונה והשניה. המחשבה שהנה אנחנו יושבים ביחד סוף סוף, וחולקים אוכל במסעדה – ריגשה אותי מאוד.

ואז זה קרה.

התנשקנו לראשונה.
איזו מתיקות. איזו מליחות.
השפתיים הרכות שלך גרמו לי לרחף.
התחושה של לשון-מחפשת-לשון הזכירה לי ריקוד עדין ומסתורי.
נשימות עמוקות ורצון חזק לשמור על הרגע הזה לנצח.

הפסקה קצרה הספיקה לנו כדי להרחיק קצת את הפנים, ולהסמיק בגאווה. אחרי שתיקה קצרה המשכנו איפה שהפסקנו: נשיקה לוהטת נוספת.
כדי למצות את הרגע.
כדי למצות זה את זו.
כדי למצוץ זה את זו.

וזה רק מה שהיה מעל השולחן.
מתחת השולחן, שילבנו רגליים וירכיים. דוחפים ונדחפים כאילו בתחרות של כוח.
הידיים שלנו משתלחות בתעוזה. מלטפות, מטפסות, מעיזות. ואנחנו כאילו לא שמים לב. עסוקים בנשיקה.
ומה שקרה למטה – נשאר למטה.

סיימתי את היום עם כאב ביצים אמיתי.

13. איזונים

פעם סיפרת לי שאם את כועסת עליי כי אני לא נותן לך מספיק יחס או לא מתקשר מספיק, את לוקחת מספר נשימות וחושבת עליי מחשבות טובות. זה עוזר לך להירגע. ואת תמיד שמחה בדיעבד, כי את מגלה שהייתי באמת עסוק מאוד או שמשהו אחר מנע ממני מלהתקשר.

עם זאת, אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שממש נעלבת ממני. משהו שאמרתי גרם לך להרגיש לא-מוערכת.
נבהלתי. כי ממש לא התכוונתי.
דיברנו בטלפון ואמרת לי שאת לא מאמינה לי.
אחרי שיחה ארוכה, והתנצלויות כנות – הצלחתי לגרום לך להתרצות.

מעבר לפנטזיות הרגילות שלי עליך, התחיל להופיע לי חלום פשוט ויפה בו אני משעין את הראש שלי על הברכיים שלך, ואת מלטפת לי את השיער.
בחלום אני מרגיש בטוח, מוגן ואהוב.
באחת הפעמים ביקשתי ממך לא להתקרב לפנים שלי יותר מדי, כדי שלא תיראי את הפגמים שלי.
כנראה משהו בי עדיין התבייש. עדיין רציתי שתחשבי שאני מושלם.

כששיתפתי אותך בחלום הזה, אמרת לי שאת חושבת שאת כבר מכירה את הפגמים שלי.
היה זה מהמשפטים המתוקים והיפים ביותר ששמעתי בחיי.
אמרתי לך שאני רוצה שתהיי גאה בי.
ובלי היסוס הנהנת בחיוב ואמרת: "אני גאה בך".

לפעמים פתאום משעמם לי איתך. השיחה שלנו נקטעת ואין לנו ממש מילים להמשיך.
זה קצת מביך, זה קצת מפחיד.
את כרגיל זורמת. אני כרגיל מחפש לכך הסברים.

לפחות אני יודע שהקשר שלנו מתאזן.

14. שוב קרח?

לפעמים את ממש קרה. בקושי מדברת.
עונה במשפטים של מילה אחת.
ואז משתמשת במשפט המעצבן: "אין מה לעשות. ככה אני. זה מה שיש".
את נהנית מזה?

אז נכון שאני יודע מה את מרגישה כלפיי בכל פעם שאת מבקשת עוד תשומת לב. ונכון שאני שמח לדמיין את עצמי כגבר מאצ'ו שלא מחפש חיזוקים. אבל כנראה שגם אני זקוק למילות אהבה.
והמשפט הזה כתירוץ, הוא לא מספיק טוב בעיני.

אני לא מוותר. אפילו שזה קשה.
אני עדיין זוכר שהכל תלוי בי. אם רק אהיה בטוח בעצמי, הכל יהיה בסדר.
למדתי כבר לקלף את הקליפות שלך. למדתי שמתחת לכל הקרח יש לב חם ופועם.

ועדיין, דווקא מתוך הערכתי אליך, אני תוהה למה את כזאת.
למה זה נראה לי לפעמים כמו משחק.
פעם ידעת לרפד לי את הלב והיום את מצליחה לפעמים לפצוע אותו.

לרגע זקוקה לי, לרגע מנפנפת אותי.
ושוב זקוקה לי וכשאני מנסה להתקרב – את דוקרת.
ולמחרת הכל כרגיל.
אני תוהה האם זה כבר הפך למניפולציה.

אני זוכר שהבטחנו שלא משנה מה יהיה, לא נפגע זה בזו.
ואני תוהה האם את עדיין עומדת בהבטחה שלך.

Your cruel device,"
Your blood like ice.
One look could kill,
"My pain, your thrill.
(מתוך: Poison – Alice Cooper)

https://www.youtube.com/watch?v=CB-TWSbTfts

15. בשני קולות

והדיבור הפנימי הופך לדילמה אמיתית.
יש ימים שאני המאושר באדם. בימים אחרים כבר קצת קשה לי.
מצד אחד ריגוש.
מצד שני כאב.

יש לך מצבי רוח משתנים, לא תמיד מוסברים.
לפעמים את חמה ואוהבת.
לפעמים את קרה כקרח.

ואולי הכל אצלי בראש?

אני שואל את עצמי למה את מכאיבה לי, ומיד שואל את עצמי למה אני נותן לך להכאיב לי.
אני שואל עצמי מה את באמת רוצה ממני, ומיד שואל את עצמי בחזרה מה אני בעצם רוצה ממך.
כשאני כועס עליך, אני כועס על עצמי שאני כועס עליך.
(בכל מקרה, את אומרת לי שמותר לי לכעוס. זה בסדר).

קשה לי להתייעץ עם חברים. אני לא בטוח שהם יבינו.
אני יודע שלא אצליח לתאר את הערבוביה שאני מרגיש כלפיך.

לפעמים אני מתקשר אליך כי אני רוצה.
לפעמים לא מתחשק לי ועדיין אני מתקשר אליך כי אני חושב שאת רוצה.

האהבה הזו כואבת.
והלוואי והכל היה הרבה יותר פשוט.
אצלך הכל יותר פשוט.

אני יודע שיש לי שתי אפשרויות:
להפסיק הכל.
או לתת לזה להמשיך.

האם את באמת שווה את זה?
האם אני בכלל יכול להחליט?

אני מחליט לא לוותר.
מה כבר יכול להיות?
מקסימום יישבר לי הלב.
אני מוכן לזה?

"נפלת חזק
ותודה שאתה בכלל לא שולט בחיים שלך
משותק
רגשני מנותק תודה שנפלת חזק"
(מתוך: נפלת חזק. מילים: חמי רודנר)

קישור לרכבת האוהבים – חלק א
קישור לרכבת האוהבים – חלק ב
קישור לרכבת האוהבים – חלק ג

קישור לרכבת האוהבים – חלק א
קישור לרכבת האוהבים – חלק ב
קישור לרכבת האוהבים – חלק ג
קישור לרכבת האוהבים – חלק ד

16. שכרון חושים

מצאתי לנו צימר ביישוב מבודד.
חדר השינה היה מואר לחלוטין באור טבעי, כשמסביב נוף מדברי מדהים שהשתלב עם רצפת הפרקט.
קירות החדר היו לבנים, כמו גם המיטה, המצעים, הג'קוזי והשולחן עליו היו מונחות שתי כוסות שמפניה.

מעט אחרי שהגענו התפשטנו ונכנסנו לג'קוזי החם.
התיישבת בחיקי, והתחלתי ללטף את שיערך הרטוב, תוך כדי נשיקות בצוואר.
נהננו מהשקט, מהאור ומהנוף.

הגוף שלי היה צמא כל-כך למגע איתך.
עטפתי את הרגליים שלך עם הרגליים שלי, נצמדתי אליך באגן הירכיים, חיבקתי את החזה שלך עם הזרועות שלי והצמדתי אותך אליי.

כשיצאנו התלבשנו בחלוקים הלבנים כשלג, ושתינו יחד מהשמפניה, כשאנחנו נותנים זה לזו לטעום מהדובדבנים שעל השולחן.

כשנשכבת על המיטה, פתחתי בזהירות את החלק העליון של החלוק שלך והתחלתי לנשק אותך בצוואר.
לאט לאט ירדתי עם הפה והלשון לעבר החזה שלך. כל שד שלך קיבל טיפול מסור לפני שעברתי הלאה.
שנינו בערנו והתנשפנו.

הלשון שלי החליקה במורד הבטן, ובמקביל פתחתי עוד ועוד את החלוק שלך.
טעמתי אותך בעדינות, מריח אותך ומלטף כל מקום שעברתי אותו.
פישקתי לך את הרגליים, התקרבתי בנשיקות עדינות מסביב, עד שעצרתי בנקודה הנכונה.
היית כבר מגורה לחלוטין, והגוף שלך התנועע בעצמאות מטריפה.

הסתכלתי עלייך ואמרתי לך שיש לי משיכה מיוחדת לכפות רגליים.
שאלת אותי: "באמת?"
היה לך את המבט הכי יפה שראיתי בחיים שלי.
ואז לחשת לי: "כפות הרגליים שלי מושלמות".
וגם הן לא יצאו מקופחות.

וזו היתה רק תחילתו של היום.
ובאותו היום לא ידענו שובע…

17. קריסה

בסוף קרה מה שהיה צריך לקרות אולי מלכתחילה.
ההרפתקה נגמרה.
סערת הרגשות והמערבולות היו מעבר למה שאפשר היה לשאת.

נרתענו.
אנחנו לא בנויים לזה עכשיו.

בעלך לא יודע.
גם אשתי לא.

מה לעזאזל חשבנו לעצמנו?

"ולפעמים בלי לראות רץ על שפת התהום
ואני שוב מתאהב
וזה צריך להדליק אור אדום"
(מתוך: אור אדום, מילים: עידן חביב)

18. משבר

הפסקנו הכל בבת אחת: המבטים, החיוכים, הטלפונים.
ניסינו להתעלם זה מזו.
אבל איך אפשר?

אנחנו ממשיכים להיפגש כמעט כל יום ברכבת, ועדיין יורדים באותה התחנה ביחד.
החלטנו שאנחנו לא משנים את השגרה שלנו בגלל מה שקרה.
חשבנו שאנחנו גיבורים.

אולי רק כלפי חוץ.

אני רואה את כפות הרגליים שלך וזה מטריף אותי.
הבושם שלך שעשה לי כ"כ טוב, עושה לי עכשיו כ"כ רע.
ואני משתגע מחוסר הידיעה על מה את חושבת ומה את מרגישה.

אני תוהה אם ההתנכרות הזו היא משהו שגזרנו על עצמנו באופן הדדי, או שאת כבר עברת הלאה לחלוטין, ושכחת הכל. ואין לי תשובות.
אני משתדל לאטום את הלב שלי. וזה קשה כי אני אוהב לאהוב.

כואב לי.
אני יודע שאם אחשוב עליך מחשבות רעות, זה יעזור לי להתנתק.
אבל אסור. זה לא מגיע לך.

אני פשוט מתגעגע לטוב שהיה.
מתגעגע לתשומת הלב והריגוש.

אני יודע שאתגבר.
אני יודע שיהיה בסדר.
זה רק ענין של זמן. זה רק ענין סבלנות.

"הזמן מרפא את הכל, הוא מרפא את הכל,
אם לא הכל, את הרוב וגם זה יעבור…"
(מתוך: גם זה יעבור, טונה).

 

19. השלמה

היום אני יודע שזכיתי.
זכיתי ללמוד עוד משהו על החיים.
זכיתי שוב להתאהב.
זכיתי לצמוח.
ואת היית חלק חשוב בתהליך שעברתי.

בתהליך הזה מצאתי תשובות לחלק מהשאלות.
ועדיין יש לי הרבה מאוד שאלות פתוחות.
אני ניגש אליהן קצת בחשש, קצת בבטחה ועם הרבה מאוד סקרנות.

ומה איתנו?
זכרנו את ההבטחה שלנו לעצמנו שלא נפגע זה בזו.
זכרנו שאמרנו שעוד נצחק ביחד על מה שהיה.
ואנחנו הרי אנשים שמקיימים הבטחות…

 

אז חיבקנו את הפרידה הזו ובנינו משהו חדש ונכון יותר עבורנו.
למדנו לקיים איזון עדין בינינו. למדנו לגלות אכפתיות ורגישות אחד לשני.
למדנו לאהוב בצורה אחרת.

אנחנו ממשיכים לנסוע יחד ברכבת, וממשיכים לצחוק, לשתף ולתמוך.

זו לא עוד סתם רכבת עבורנו.
זו רכבת אהבתנו.

סוף

קישור לרכבת האוהבים – חלק א
קישור לרכבת האוהבים – חלק ב
קישור לרכבת האוהבים – חלק ג
קישור לרכבת האוהבים – חלק ד