אנחנו חברים כבר שנים, מאז התיכון.
אני מכיר את בעלך, את המשפחה שלך, איפה את גרה, במה את עובדת.
אפשר לומר שאנחנו בסה"כ מכירים די טוב זה את זה.
ופתאום זה קרה והתחלנו לשחק באש.
אין בזה שום דבר רומנטי או אצילי.
רק סיפוק תאוות בשרים.
משהו שכל אחד מאיתנו לא מקבל מספיק בבית.
אחרי קצת חששות, הגענו למסקנה שזה לא בהכרח רע, כל עוד נשמור על זה במינון נכון.
בהתחלה זה היה קצת מוזר.
ניגשנו לזה במבוכה, וגם קצת בחשש.
אני זוכר את הפעם הראשונה ששכרנו חדר לשעה ברמת-גן (למעשה לשעתיים).
הגענו למקום, והיינו בטוחים שכל הרחוב מסתכל רק עלינו.
וכשיצאנו משם, הרגשנו שכתוב לנו על המצח מה עשינו שם.
או הו, מה שעשינו שם.
(מזל שרק כתוב על המצח, בלי תמונות).
אבל המבוכה הראשונית עברה, והתחלפה בריגוש מרענן.
החוויה החד-פעמית הציתה משהו בלתי הפיך.
סוג של התמכרות.
אומנם אנחנו חברים, אבל כשאנחנו שם בחדר, אנחנו מתנהגים קצת אחרת.
כל אחד מאיתנו משאיר את השגרה מאחור.
כל אחד שוכח ממחוייבותיו לעבודה, לבן/בת הזוג, לילדים.
בהתחלה אפילו לא ממש התעניינו אחד בשני.
באנו למטרה אחת מאוד ברורה: לממש פנטזיות.
אחרי מספר פעמים, נפל לנו האסימון שמזמן לא הרגשנו ככה.
נזכרנו איך זה להתאהב.
הרגש הזה כל-כך ממלא, מספק, מעניק – שקשה לעצור אותו.
זה קורה פעם במספר שבועות, בשעות אחה"צ, ואנחנו משתדלים לגוון במקומות.
לא תמיד פשוט לתאם את זה. לפעמים זה דורש מאיתנו קצת לוגיסטיקה.
לשנינו זה ברור שזה לא תחליף למה שיש לנו בבית.
זו רק תוספת מרעננת לחיים. זה משאיר אותנו קלילים, צעירים, מפנטזים.
לפעמים את משקיעה בביגוד התחתון.
לפעמים אני משקיע באביזרים.
עבורנו זה פינוק הדדי שלא דורש התמסדות.
את חופשיה ומגורה. מרשה לעצמך דברים שאת לא מעיזה בבית בגלל כל הכביסות, הבלאגן והילדים.
גם אני מרגיש צעיר, במחשבה, ברגשות ובביצועים.
אנחנו מתמסרים לכאן ועכשיו.
משחקים באש.
אש האהבה.
וכשאנחנו מסיימים לשחק, אנחנו חוזרים יחד הביתה.
משחררים את הבייביסיטר, מציצים על הילדים והולכים לישון.
(מקור התמונה: funny.pho.to)