לפעמים אני נדהם כמה שאת רגישה.
זה קורה כשיוצא לי משפט לא במקום.
את פתאום משתתקת ונהיית רצינית.
כעס גדול מתפרץ החוצה על שפגעתי בך.
ואני כתגובת נגד מתחיל לכעוס. פגוע מכך שאת מייחסת לי כוונות רעות.
והכעס שלי מכעיס אותך עוד יותר.
ושנינו נפגעים.
ושנינו כועסים.
ובתוך תוכי אני יודע שממש לא התכוונתי, ולא ברור לי איך נוצר כדור השלג הזה.
ואני כועס על עצמי שהכעסתי אותך.
ואני כועס על עצמי שאני כועס עליך.
ואני כועס על עצמי שאני כועס על הכעס.
והתסכול שלי גדול מדי בשביל להכיל אותו.
ואת הרי אמורה לסמוך עליי שלא התכוונתי לפגוע בך.
ואני הרי אמור להצטער שנפגעת ולהתנצל.
אבל אני לא מצליח להשתלט על הכעס רק בשביל להגיד לך שאני אוהב אותך.
גם אני פגוע, וזה קשה.
ואז היא מגיעה.
דמעה קטנה בזווית העין.
דמעה קטנה שמזכירה לי מי ומה ואנחנו.
ומספרת לי באופן חד וברור מה את מרגישה.
והדמעה הזו ממיסה אותי, ואני מביט בך.
שוכח מהכל.
את כל כך יפה, עדינה ורגישה שאני רק רוצה לחבק אותך.
סליחה.
(מקור התמונה: healingwithdrcraig.com)