כמו סופה נכנסת לחיי.
התחלת לזעזע ולהרעיד את אדמתי.
ואני – מוקסם מהאתגר.
חשפת אותי לעולם שלך,
מפתחת, מפותחת, דינמית והישגית.
ואני – נעניתי לאתגר.
מותש בנסיון להדביק את הקצב,
מתנשף, מזיע, חסר נשימה,
ולא מפסיק לרצות עוד:
לשתות ממך בשקיקה ולהרשים אותך.
ואת – כמו ברק את מופיעה.
טוענת אותי, אבל קצת בכאב.
לא יכול להישאר אדיש.
ואחרי הברק – את כמו קרן שמש מלטפת.
כדי שיהיה לי כוח להמשיך.
ועכשיו אמרי לי בכנות:
האם אני יכול לסמוך עליך?
האם תובילי אותי בבטחה?
האם תשמרי עליי?
