רכבת האוהבים – חלק ד

קישור לרכבת האוהבים – חלק א
קישור לרכבת האוהבים – חלק ב
קישור לרכבת האוהבים – חלק ג

12. מגע

באחת משיחות הטלפון שלנו, החלטנו ללכת עוד צעד אחד קדימה ולקחת יום חופש לעצמנו.
יום שלם לעצמנו.
אני עדיין זוכר את ההתרגשות הזו.

ממש לא התפרענו. קבענו להיפגש כהרגלנו ברכבת לתל-אביב, אך במקום ללכת לעבודה, הלכנו לנמל תל-אביב.

הבאת איתך בקבוק יין, אבל שכחת להביא כוסות ופותחן.
הלכנו ברגל לנמל, ובדרך עצרנו באחת הפיצוציות כדי לקחת קצת כוסות חד-פעמיות ובכדי לפתוח את היין.
עד שהגענו, כבר שתינו חצי בקבוק.

היין עזר לנו להשתחרר קצת, לדבר על החיים ועלינו באופן יותר חופשי. גם אני השתחררתי, ושיתפתי אותך ברגשותיי האוהבים. ועדיין שמרנו על האיפוק האופייני לנו. לא החזקנו ידיים ולא התחבקנו.

לקראת הצהריים בחרנו מסעדה אסייתית. ומצאנו בה מקום לשניים, מבודד ככל שניתן. חלקנו את המנה ראשונה והשניה. המחשבה שהנה אנחנו יושבים ביחד סוף סוף, וחולקים אוכל במסעדה – ריגשה אותי מאוד.

ואז זה קרה.

התנשקנו לראשונה.
איזו מתיקות. איזו מליחות.
השפתיים הרכות שלך גרמו לי לרחף.
התחושה של לשון-מחפשת-לשון הזכירה לי ריקוד עדין ומסתורי.
נשימות עמוקות ורצון חזק לשמור על הרגע הזה לנצח.

הפסקה קצרה הספיקה לנו כדי להרחיק קצת את הפנים, ולהסמיק בגאווה. אחרי שתיקה קצרה המשכנו איפה שהפסקנו: נשיקה לוהטת נוספת.
כדי למצות את הרגע.
כדי למצות זה את זו.
כדי למצוץ זה את זו.

וזה רק מה שהיה מעל השולחן.
מתחת השולחן, שילבנו רגליים וירכיים. דוחפים ונדחפים כאילו בתחרות של כוח.
הידיים שלנו משתלחות בתעוזה. מלטפות, מטפסות, מעיזות. ואנחנו כאילו לא שמים לב. עסוקים בנשיקה.
ומה שקרה למטה – נשאר למטה.

סיימתי את היום עם כאב ביצים אמיתי.

13. איזונים

פעם סיפרת לי שאם את כועסת עליי כי אני לא נותן לך מספיק יחס או לא מתקשר מספיק, את לוקחת מספר נשימות וחושבת עליי מחשבות טובות. זה עוזר לך להירגע. ואת תמיד שמחה בדיעבד, כי את מגלה שהייתי באמת עסוק מאוד או שמשהו אחר מנע ממני מלהתקשר.

עם זאת, אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שממש נעלבת ממני. משהו שאמרתי גרם לך להרגיש לא-מוערכת.
נבהלתי. כי ממש לא התכוונתי.
דיברנו בטלפון ואמרת לי שאת לא מאמינה לי.
אחרי שיחה ארוכה, והתנצלויות כנות – הצלחתי לגרום לך להתרצות.

מעבר לפנטזיות הרגילות שלי עליך, התחיל להופיע לי חלום פשוט ויפה בו אני משעין את הראש שלי על הברכיים שלך, ואת מלטפת לי את השיער.
בחלום אני מרגיש בטוח, מוגן ואהוב.
באחת הפעמים ביקשתי ממך לא להתקרב לפנים שלי יותר מדי, כדי שלא תיראי את הפגמים שלי.
כנראה משהו בי עדיין התבייש. עדיין רציתי שתחשבי שאני מושלם.

כששיתפתי אותך בחלום הזה, אמרת לי שאת חושבת שאת כבר מכירה את הפגמים שלי.
היה זה מהמשפטים המתוקים והיפים ביותר ששמעתי בחיי.
אמרתי לך שאני רוצה שתהיי גאה בי.
ובלי היסוס הנהנת בחיוב ואמרת: "אני גאה בך".

לפעמים פתאום משעמם לי איתך. השיחה שלנו נקטעת ואין לנו ממש מילים להמשיך.
זה קצת מביך, זה קצת מפחיד.
את כרגיל זורמת. אני כרגיל מחפש לכך הסברים.

לפחות אני יודע שהקשר שלנו מתאזן.

gettyimages.com

14. שוב קרח?

לפעמים את ממש קרה. בקושי מדברת.
עונה במשפטים של מילה אחת.
ואז משתמשת במשפט המעצבן: "אין מה לעשות. ככה אני. זה מה שיש".
את נהנית מזה?

אז נכון שאני יודע מה את מרגישה כלפיי בכל פעם שאת מבקשת עוד תשומת לב. ונכון שאני שמח לדמיין את עצמי כגבר מאצ'ו שלא מחפש חיזוקים. אבל כנראה שגם אני זקוק למילות אהבה.
והמשפט הזה כתירוץ, הוא לא מספיק טוב בעיני.

אני לא מוותר. אפילו שזה קשה.
אני עדיין זוכר שהכל תלוי בי. אם רק אהיה בטוח בעצמי, הכל יהיה בסדר.
למדתי כבר לקלף את הקליפות שלך. למדתי שמתחת לכל הקרח יש לב חם ופועם.

ועדיין, דווקא מתוך הערכתי אליך, אני תוהה למה את כזאת.
למה זה נראה לי לפעמים כמו משחק.
פעם ידעת לרפד לי את הלב והיום את מצליחה לפעמים לפצוע אותו.

לרגע זקוקה לי, לרגע מנפנפת אותי.
ושוב זקוקה לי וכשאני מנסה להתקרב – את דוקרת.
ולמחרת הכל כרגיל.
אני תוהה האם זה כבר הפך למניפולציה.

אני זוכר שהבטחנו שלא משנה מה יהיה, לא נפגע זה בזו.
ואני תוהה האם את עדיין עומדת בהבטחה שלך.

Your cruel device,"
Your blood like ice.
One look could kill,
"My pain, your thrill.
(מתוך: Poison – Alice Cooper)

https://www.youtube.com/watch?v=CB-TWSbTfts

15. בשני קולות

והדיבור הפנימי הופך לדילמה אמיתית.
יש ימים שאני המאושר באדם. בימים אחרים כבר קצת קשה לי.
מצד אחד ריגוש.
מצד שני כאב.

יש לך מצבי רוח משתנים, לא תמיד מוסברים.
לפעמים את חמה ואוהבת.
לפעמים את קרה כקרח.

ואולי הכל אצלי בראש?

אני שואל את עצמי למה את מכאיבה לי, ומיד שואל את עצמי למה אני נותן לך להכאיב לי.
אני שואל עצמי מה את באמת רוצה ממני, ומיד שואל את עצמי בחזרה מה אני בעצם רוצה ממך.
כשאני כועס עליך, אני כועס על עצמי שאני כועס עליך.
(בכל מקרה, את אומרת לי שמותר לי לכעוס. זה בסדר).

קשה לי להתייעץ עם חברים. אני לא בטוח שהם יבינו.
אני יודע שלא אצליח לתאר את הערבוביה שאני מרגיש כלפיך.

לפעמים אני מתקשר אליך כי אני רוצה.
לפעמים לא מתחשק לי ועדיין אני מתקשר אליך כי אני חושב שאת רוצה.

האהבה הזו כואבת.
והלוואי והכל היה הרבה יותר פשוט.
אצלך הכל יותר פשוט.

אני יודע שיש לי שתי אפשרויות:
להפסיק הכל.
או לתת לזה להמשיך.

האם את באמת שווה את זה?
האם אני בכלל יכול להחליט?

אני מחליט לא לוותר.
מה כבר יכול להיות?
מקסימום יישבר לי הלב.
אני מוכן לזה?

"נפלת חזק
ותודה שאתה בכלל לא שולט בחיים שלך
משותק
רגשני מנותק תודה שנפלת חזק"
(מתוך: נפלת חזק. מילים: חמי רודנר)