קישור לרכבת האוהבים – חלק א
קישור לרכבת האוהבים – חלק ב
קישור לרכבת האוהבים – חלק ג
קישור לרכבת האוהבים – חלק ד
16. שכרון חושים
מצאתי לנו צימר ביישוב מבודד.
חדר השינה היה מואר לחלוטין באור טבעי, כשמסביב נוף מדברי מדהים שהשתלב עם רצפת הפרקט.
קירות החדר היו לבנים, כמו גם המיטה, המצעים, הג'קוזי והשולחן עליו היו מונחות שתי כוסות שמפניה.
מעט אחרי שהגענו התפשטנו ונכנסנו לג'קוזי החם.
התיישבת בחיקי, והתחלתי ללטף את שיערך הרטוב, תוך כדי נשיקות בצוואר.
נהננו מהשקט, מהאור ומהנוף.
הגוף שלי היה צמא כל-כך למגע איתך.
עטפתי את הרגליים שלך עם הרגליים שלי, נצמדתי אליך באגן הירכיים, חיבקתי את החזה שלך עם הזרועות שלי והצמדתי אותך אליי.
כשיצאנו התלבשנו בחלוקים הלבנים כשלג, ושתינו יחד מהשמפניה, כשאנחנו נותנים זה לזו לטעום מהדובדבנים שעל השולחן.
כשנשכבת על המיטה, פתחתי בזהירות את החלק העליון של החלוק שלך והתחלתי לנשק אותך בצוואר.
לאט לאט ירדתי עם הפה והלשון לעבר החזה שלך. כל שד שלך קיבל טיפול מסור לפני שעברתי הלאה.
שנינו בערנו והתנשפנו.
הלשון שלי החליקה במורד הבטן, ובמקביל פתחתי עוד ועוד את החלוק שלך.
טעמתי אותך בעדינות, מריח אותך ומלטף כל מקום שעברתי אותו.
פישקתי לך את הרגליים, התקרבתי בנשיקות עדינות מסביב, עד שעצרתי בנקודה הנכונה.
היית כבר מגורה לחלוטין, והגוף שלך התנועע בעצמאות מטריפה.
הסתכלתי עלייך ואמרתי לך שיש לי משיכה מיוחדת לכפות רגליים.
שאלת אותי: "באמת?"
היה לך את המבט הכי יפה שראיתי בחיים שלי.
ואז לחשת לי: "כפות הרגליים שלי מושלמות".
וגם הן לא יצאו מקופחות.
וזו היתה רק תחילתו של היום.
ובאותו היום לא ידענו שובע…
pinterest.com
17. קריסה
בסוף קרה מה שהיה צריך לקרות אולי מלכתחילה.
ההרפתקה נגמרה.
סערת הרגשות והמערבולות היו מעבר למה שאפשר היה לשאת.
נרתענו.
אנחנו לא בנויים לזה עכשיו.
בעלך לא יודע.
גם אשתי לא.
מה לעזאזל חשבנו לעצמנו?
"ולפעמים בלי לראות רץ על שפת התהום
ואני שוב מתאהב
וזה צריך להדליק אור אדום"
(מתוך: אור אדום, מילים: עידן חביב)
18. משבר
הפסקנו הכל בבת אחת: המבטים, החיוכים, הטלפונים.
ניסינו להתעלם זה מזו.
אבל איך אפשר?
אנחנו ממשיכים להיפגש כמעט כל יום ברכבת, ועדיין יורדים באותה התחנה ביחד.
החלטנו שאנחנו לא משנים את השגרה שלנו בגלל מה שקרה.
חשבנו שאנחנו גיבורים.
אולי רק כלפי חוץ.
אני רואה את כפות הרגליים שלך וזה מטריף אותי.
הבושם שלך שעשה לי כ"כ טוב, עושה לי עכשיו כ"כ רע.
ואני משתגע מחוסר הידיעה על מה את חושבת ומה את מרגישה.
אני תוהה אם ההתנכרות הזו היא משהו שגזרנו על עצמנו באופן הדדי, או שאת כבר עברת הלאה לחלוטין, ושכחת הכל. ואין לי תשובות.
אני משתדל לאטום את הלב שלי. וזה קשה כי אני אוהב לאהוב.
כואב לי.
אני יודע שאם אחשוב עליך מחשבות רעות, זה יעזור לי להתנתק.
אבל אסור. זה לא מגיע לך.
אני פשוט מתגעגע לטוב שהיה.
מתגעגע לתשומת הלב והריגוש.
אני יודע שאתגבר.
אני יודע שיהיה בסדר.
זה רק ענין של זמן. זה רק ענין סבלנות.
"הזמן מרפא את הכל, הוא מרפא את הכל,
אם לא הכל, את הרוב וגם זה יעבור…"
(מתוך: גם זה יעבור, טונה).
19. השלמה
היום אני יודע שזכיתי.
זכיתי ללמוד עוד משהו על החיים.
זכיתי שוב להתאהב.
זכיתי לצמוח.
ואת היית חלק חשוב בתהליך שעברתי.
בתהליך הזה מצאתי תשובות לחלק מהשאלות.
ועדיין יש לי הרבה מאוד שאלות פתוחות.
אני ניגש אליהן קצת בחשש, קצת בבטחה ועם הרבה מאוד סקרנות.
ומה איתנו?
זכרנו את ההבטחה שלנו לעצמנו שלא נפגע זה בזו.
זכרנו שאמרנו שעוד נצחק ביחד על מה שהיה.
ואנחנו הרי אנשים שמקיימים הבטחות…
אז חיבקנו את הפרידה הזו ובנינו משהו חדש ונכון יותר עבורנו.
למדנו לקיים איזון עדין בינינו. למדנו לגלות אכפתיות ורגישות אחד לשני.
למדנו לאהוב בצורה אחרת.
אנחנו ממשיכים לנסוע יחד ברכבת, וממשיכים לצחוק, לשתף ולתמוך.
זו לא עוד סתם רכבת עבורנו.
זו רכבת אהבתנו.
סוף
קישור לרכבת האוהבים – חלק א
קישור לרכבת האוהבים – חלק ב
קישור לרכבת האוהבים – חלק ג
קישור לרכבת האוהבים – חלק ד