כביש החוף.
באמצע הנהיגה, זה בבת אחת התפרץ.
הדמעות התחילו לטשטש לי את הראייה.
דמעות זולגות שעשו לי מלוח על השפתיים.
לא יכולתי לעצור את עצמי.
איך במשפט אחד הצלחת לחדור אליי כל-כך עמוק?
ניהלנו שיחה שלמה, ובום.
בדיוק של מנתח לב, נגעת שם.
אני חולף על פני חדרה, רואה את "הלל יפה" מהחלון.
בתוכי אני מרגיש אמת פנימית שיוצאת החוצה.
אני מבין שאני מפחד.
אבל זה לא עושה לי רע. טוב לי לפחד עכשיו.
טוב לי להיות רגיש ופגיע.
אני סוגר את הרדיו, ומאט את הנסיעה.
רק לא לעשות תאונה.
ממילא אני לא ממהר היום.
נותן לעצמי להיכנע לרגשות.
ברגעים כאלו, הלב מנצח את הראש.
את מדהימה אותי כל פעם מחדש.
את מכירה אותי כל-כך טוב, ואת קוראת בין השורות.
אני יודע שאכפת לך. שאת אוהבת אותי.
אני מרגיש נוח להיחשף, ומרגיש נוח להקשיב לך.
גם כשאת נוקבת.
הדמעות זולגות ואני כבר בכניסה לחיפה.
תחושת ניקיון פנימית מתפשטת בי.
הבכי שחרר אותי. את המסר שלו אבין רק בעוד מספר ימים.
אני חושב לעצמי כמה שאני אוהב לבכות.
אוהב לבכות, ובוכה מאהבה.
ברחוב פרויד, בעלייה למרכז חורב, אני עוצר לרגע בצד.
עוצם את העיניים ולוקח נשימה עמוקה.
אני מנגב את הדמעות ונוסע אליך.
