"מה אתה עושה פה?", הוא שאל אותי בהפתעה.
גם אני לא ציפיתי לראות אותו כאן.
כבר כשנכנסתי, דמות גופו מאחורה נראתה לי מוכרת. צווארון הז'קט המורם והאופן שבו הוא החזיק את הסגריה לצד – לא השאירו לי מקום לספק.
– "כמה שנים עברו כבר? שבע?", שאלתי.
– "כן, משהו כזה. קצת פחות משבע", הוא ענה לי. "לא השתנת בכלל".
– "אתה חושב שלא? השיער שלי הלבין".
– "לא רואים פה בחושך, וחוץ מזה זכרתי שהשיער שלך היה כבר די אפור עוד בתקופה שניהלנו פה את העסק ביחד."
נכנסנו לשותפות על הפאב הזה לפני עשר שנים.
הפאב הזה עבר הרבה גלגולים. כל פעם בשם אחר, בעיצוב אחר, אבל בת'כלס, היה ונשאר פאב קטן ואינטימי.
הבעלים מתחלפים והפאב עומד על תילו.
– "אתה זוכר נכון. הוא כבר התחיל להלבין בגלל כל החובות שצברנו י-ח-ד". הדגשתי את המילה יחד.
– "מה קרה לך?" הוא שאל. "אל תגיד לי שאתה עדיין כועס".
– "עדיין כועס?" , אמרתי בגיחוך. "למה שאכעס?"
זו היתה תקופה משכרת עבורנו. האדרנלין זרם בעורקינו והיה לנו טירוף בעיניים.
השקענו את כל כולנו במקום הזה, ובילינו שעות ביחד. כמעט ולא זזנו אחד מהשני, אלא אם היינו עם בחורות.
– "אני שמח לשמוע שאתה לא כועס", הוא נאנח בהקלה. "אתה יודע שהיינו במצב לחוץ, ויצא מה שיצא". הוא סיים את הסיגריה.
– "כן, יצא מה שיצא, הא?"
באחד הימים, גיליתי שהוא מסתיר ממני הכנסות, בזמן שאנחנו כבר נכנסנו לחובות. הרגשתי נבגד ומייד החלטתי למכור את העסק. הלקוחות שלנו היו מאוד מופתעים. הם לא ידעו מה קרה. וגם אני לא שיתפתי מאז אף אחד.
– "אתה שמח לשמוע שאני לא כועס?" אחזתי אותו חזק בגרון, וקירבתי את הפה שלי לאוזן שלו. בשקט לחשתי: "יצא מה שיצא, הא?"
הוא השתנק תוך כדי האחיזה שלי.
ביום שבאנו לסגור את הפרטים האחרונים של החלוקה בינינו, לפני שבע שנים, לחצתי את ידו ואפילו התקרבנו לחיבוק גברים אחרון. ואז הרגשתי את הדקירה בגב. הייתי יכול למות ולדמם למוות, לולא נערכתי מראש.
– "לימדת אותי שיעור חשוב לחיים", המשכתי תוך כדי שאני אוחז בגרונו. "בזכותך אני שומר על עצמי ועל הגב שלי, ונזהר מחלאות כמוך".
עזבתי אותו. הוא קצת השתעל, ונשאר המום ושותק.
הלכתי לשולחן הפנוי בפינה, מחכה לשאר החבר'ה שיגיעו.
