הפסיק הוא משרת, עבד של הטקסט. מונע מחוקים מאוד ברורים. מאפשר לנו לנשום.
הנקודה היא שגרתית ושלמה עם עצמה. מגיעה בסוף משפט. פשוטה, עדינה ומשעממת.
המקף – מפתיע.
אני אוהב את הנקודתיים: הן פותחות הסברים, מרחיבות בדוגמאות ופונות להגיון ולמחשבה.
את הסוגריים אני אפילו אוהב עוד יותר. הן קצת סוטות מהעניין לרגע קט (פותחות לרגע צוהר, וסוגרות בחזרה).
אי אפשר לאהוב את סימן הקריאה! הוא קשה וקשוח. אבל בשימוש נכון הוא מעניק החלטיות ובטחון.
והסימן הנעלה מכולם הוא סימן השאלה. הוא סימן של הקשבה. סימן של בירור, של צניעות ושל סקרנות.
לפעמים הוא סימן של בלבול לא נעים, או של אי וודאות מפחידה ואפילו מאיימת. הוא לא סימן מדהים?
כחלק מהשגרה יש לי הרבה פסיקים ונקודות.
לפעמים מקפים.
יש לי נטייה לנקודתיים וסוגריים (לפעמים משתדל להימנע מיותר מדי סוגריים).
מנסה להשתמש בסימני קריאה כשצריך.
סימני השאלה טבועים בי עמוק. הם מקור האושר, ההצלחה והעצב בחיי.
