רגע לפני המקלחת, נעמדנו ערומים.
ללא תכנון מוקדם, התחלנו לבהות ולחקור את גופנו.
גוף עירום מול גוף עירום.
יש זמן ואף אחד לא לוחץ.
העיניים משוטטות חופשי ובוחנות את מה שנמצא מולן.
מביטות על הרגליים הנושאות את כל משקל הגוף ללא תלונות, ועל הידיים שעובדות קשה במשך כל ימות השבוע.
על האצבעות הרגישות שיודעות את מלאכתן העדינה ועל הכתפיים הנושאות באחריות רבה לבית ולמשפחה.
על הפנים מלאי ההבעה, על החזה, על הבטן וכמובן, על האיברים שרגילים להיות מוצנעים ביומיום וברגע זה נחשפים במלואם.
אנחנו כבר שנים ביחד, ויחד עם זאת, סוג כזה של התבוננות מעמיקה דורש פתיחות קצת אחרת.
ככל שאנחנו מתקרבים, מתגלים יותר פרטים, ואיתם כל נקודת חן, כל קמט, כל שערה חדשה.
ככל שאנחנו מתרחקים, מתגלה השילוב הנפלא של הגוף כמכלול.
אין במה להתבייש.
אפילו שעברו הרבה שנים, הגוף שאני רואה מולי עדיין נראה טוב לגילו.
הוא לא מה שהיה פעם, אבל הוא מגיע עם נשמה גדולה הרבה יותר.
הגוף הזה שותף לחוויות כה רבות בחיי, ועדיין משרת אותי נאמנה.
זה הגוף שמעניק לי הרבה עונג.
הרגע הזה כל-כך טבעי ופשוט.
המון אהבה יש לי לגוף שאני רואה מולי.
חיוך מתפשט על פניי.
פתאום נשמעת צעקה מהסלון: "הכל בסדר? הלכת כבר להתקלח?"
נפרדתי לשלום מהדמות במראה.
(מקור התמונה: www.drawhome.com)