קישור לרכבת האוהבים – חלק ב
1. מפגש
פגשתי אותך ברכבת, וכבר מהמבט ראשון משכת את תשומת ליבי.
עם השיער החום והגלי שלך העוטף פנים רכות ועדינות.
איפור מינימליסטי כמו שאני אוהב.
מבנה גוף בפרופורציה מושלמת.
מתאים למידות שלי.
משכת את תשומת ליבי, עד שכבר שכחתי מהעיתון שלקחתי בכניסה לרכבת.
הופנטתי ממך בזמן שקראת את הספר שלך בריכוז, כאילו אין עולם מסביבך.
חוץ מהעטיפה בצבע בז' ואדום – לא הצלחתי להבחין בשם הספר.
לא יכולתי להוריד ממך את העיניים.
מדי פעם העפת מבט החוצה אל החלון, ואז החזרת מבט מתבונן אל תוך הקרון.
ובחזרה אל הספר.
הפנים שלך רכות ועדינות, אבל המבט שלך חודר, והעיניים ירוקות ועמוקות.
חשבתי לעצמי: איזה שקט פנימי יש בך.
כמה רוך את משדרת.
אצילות בלתי מוסברת.
הילה שמקיפה אותך.
החסרתי פעימה.
אפילו שתיים.
פשוט לא יכולתי להוריד את המבט שלי ממך.
ולא הבנתי: איך כל שאר הנוסעים נשארים אדישים אליך?
הכנסת את הספר לתיק, והתברר שאנחנו יורדים באותה התחנה.
נעמדנו ליד דלת הרכבת כשניסיתי להתקרב אליך בעדינות כדי לנשום אותך.
הבושם שלך ליטף לי את האף.
ולפתע דרכנו נפרדו.
ואני נשארתי עם שאלות פתוחות: מי את? מאיפה את? לאן את הולכת?
הגעתי לעבודה עם חיוך גדול על הפנים. כאילו נגלה אליי מלאך.
וכשאני מחייך, כולם מחייכים אליי בחזרה.
איזו דרך נעימה לפתוח בה את הבוקר.
האם אפגוש אותך שוב?
2. שגרה
מאז הפגישה הראשונה ההיא, יש לנו כבר שגרה משותפת, כל אחד לחוד.
אני עולה קבוע בחיפה.
את עולה בבנימינה.
תמיד באותה השעה. תמיד באותו הקרון הראשון, בקומה למעלה.
אני אוהב לשבת בכיוון הנסיעה ואת פשוט מתיישבת איפה שנשאר מקום.
לפעמים יש לי זווית נוחה לראות אותך, ולפעמים את נסתרת ממני.
כשאנחנו יושבים מספיק קרובים, אני מריח אותך גם בלי לראות אותך.
עבר כבר חודש וכיף לי לקום בבוקר ולעלות על לרכבת.
אני תמיד מתרגש כשהרכבת מתקרבת לבינימינה.
אני יודע שאזכה לראות אותך.
אני כבר מכיר את מרבית המלתחה שלך.
אני שם לב לבגדים חדשים שאת לובשת. שם לב לנעליים חדשות ולפעמים לשרשרת חדשה שאת עונדת.
אני שם לב להליכה שלך, כשאנחנו יוצאים ביחד מהרכבת.
ההליכה שלך בטוחה וגאה.
ע"פ ההליכה שלך אני מזהה אם באותו היום את לחוצה במיוחד, מוטרדת, או דווקא נינוחה.
מדי פעם את מסתכלת אליי.
אפילו מצליחים להחליף חיוכים. חיוך נימוסי כזה.
החיוך שלך כל-כך יפה לך.
חיוך רך ועדין. חיוך מנומס ועדיין מאוד חם.
כשאת מחייכת אליי אני נמס, אך נשאר עם חלל גדול כשהחיוך נגמר.
איך אגרום לך לחייך אליי יותר?
באופן בלתי מודע, ואולי בעצם מודע, אני משתדל להתלבש יפה למענך.
קצת מטופש, אני יודע.
זה נותן לי עוד משהו לחשוב עליו בבוקר.
האם את שמה לב לכך בכלל?
3. חקירה
בכל התקופה הזו, עולה בי תשוקה עצומה להכיר אותך יותר.
מי את באמת?
על מה את חושבת?
מה את עושה בחיים?
אני מנסה לדלות עלייך פרטים מכל מה שאני מסוגל.
אני מסתכל על הספרים שאת קוראת, ומדי פעם מצליח לזהות את שם הספר.
את אוהבת לקרוא ספרי אהבה. מהתקצירים שלהם אני לומד שתמיד יש בהם אהבה גדולה שמחפשת להתממש.
את אחד הספרים אפילו קניתי. ספר כל כך יפה, אבל כה כואב.
געגועי אהבה של חיים שלמים שמתבזבזים ללא מימוש.
למה האהבה צריכה לכאוב כל-כך?
בשביל מה לך כל הכאב הזה מהספר?
החלטתי לעקוב אחריך כדי לברר היכן את עובדת.
אני לא מאמין שעשיתי את זה, אבל הצורך גדול מההגיון.
מבעד לחלון הראווה בחנות, צפיתי בך.
בזהירות שלא תבחיני.
אחזה בי תחושת קנאה בכל הלקוחות המשוחחים איתך.
ואני עדיין מתבייש להתחיל איתך בשיחה. לפחות לא במציאות.
כי בתוך עצמי דווקא יש לי הרבה שיחות איתך.
אנחנו מדברים עליך.
על מה את עושה בשעות הפנאי שלך. על חוויות מיוחדות מהעבר שלך.
על החלומות שלך בחיים.
על הדאגות ועל התשוקות.
אבל אני יודע בעיקר יודע כמה שאני לא יודע עליך כלום.
איפה את גרה?
בת כמה את בכלל?
האם מישהו מחכה לך בבית?
האם גם אני מסקרן אותך?
חידה גדולה.
באחד הימים בנהיגה באוטו בדרך הביתה מתחנת הרכבת, השמיעו ברדיו שיר, שבבת אחת קיבל משמעות חדשה עבורי:
"אני שוב מתאהב, משחק עם הלב,
בלילות בלי שינה, שוב לצאת לגינה,
אני שוב מתאהב, ונשבע כבר שלא,
וקורא לה לבוא".
(מתוך: אני שוב מתאהב. מילים: יונה וולך)
קישור לרכבת האוהבים – חלק ב