קישור לרכבת האוהבים – חלק א
קישור לרכבת האוהבים – חלק ב
8. עצה מחבר
אני מוקף חברים רבים. יחד אנחנו צוחקים, מבלים, שוכחים מהשגרה. בדרך כלל אני לא משתף אותם בדילמות האמיתיות של החיים. אך הפעם החלטתי לפתוח את המצוקה שאני שרוי בה עם חבר טוב שאני סומך עליו.
זה היה כשישבנו בשבת אחר-הצהריים. השמש כבר היתה כתומה ממש ואפשר היה לחוש את הרוח הקלילה הנושבת.
אחרי הבירה, הרגשתי יותר בנוח להסביר לו את המצב.
סיפרתי לו על מה שאת עושה לי. על איך שהערת אצלי בלב איזורים ששכחתי שהם קיימים.
על הפרפרים שיש לי בבטן בכל פעם שאנחנו מחייכים זה לזו.
על התחושה הקשה שאולי זה לא הדדי.
"אני מאוד רוצה, אבל חושש.
אני קצת חלוד, אתה מבין?"
כששיתפתי אותו בחלק מהשיחות שלנו, וסיפרתי לו על החיוכים, המבטים והפלרטוטים הקטנים, הוא אמר לי שברור שאת רוצה, או לפחות מתלבטת.
חיים רק פעם אחת. ומי שלא מעיז – לא זוכה אף פעם.
הבנתי ממנו שעליי להיות בטוח בעצמי.
שיש לי את כל מה שצריך כדי שתאהבי אותי חזרה ושלא יקרה כלום אם אשתף אותך ברגשות שלי.
שאני חייב לפתוח את זה מולך, ואני רק צריך לבחור כיצד.
"הכל בראש שלנו, אתה מבין?
כשאתה בטוח בעצמך, אנשים מסביבך מרגישים את זה".
חזרתי הביתה ובלילה היה קשה לי להירדם.
וידעתי שהשבוע החדש שמתחיל מחר הולך להיות מעניין מאוד.
מקור: shutterstock.com
9. חשיפה
מהרגע שקמתי הבוקר, אני חושב לעצמי מה אני רוצה להגיד לך.
משנן משפט, ומוחק.
משנן משפט אחר, ומוחק גם אותו.
חוזר למשפט הראשון עם שינוי, ועוד מחיקה ועוד שינוי.
ככה עד בינימינה.
ואז עלית לרכבת.
ודיברנו כהרגלנו על דברים מאוד לא חשובים לאותו הבוקר.
אני לא חושב שעשיתי זאת בכוונה, אבל לקראת התחנה בה אנחנו יורדים שתקתי שתיקה ארוכה.
הסתכלת עליי בחוסר הבנה.
ואז בלעתי רוק, ואמרתי לך שהתקופה האחרונה היא מהמאושרות בחיי, והייתי רוצה להכיר אותך יותר.
הסמקת.
ועכשיו החלפנו בתפקידים.
את שתקת, ואני הבטתי בך בחוסר בהבנה. מנסה להבין מה עוללתי.
לשמחתי הגענו לתחנה ושם ירדנו.
ניסיתי להציל את המצב ולהכניס חזרה קצת קלילות, ולכן אמרתי לך שאני מקווה שיהיה לך יום נעים ובלי הפתעות נוספות.
נפרדנו עם חיוכים נבוכים משותפים.
באותו הבוקר הזמן עבר מאוד לאט. כל שעה הרגישה כמו יום שלם.
היה לי מאוד קשה להתרכז בעבודה. אף אחד לא הרגיש כי אני יודע לשחק אותה טוב מאוד.
בתוכי לא ידעתי אם עשיתי טעות או לא. העובדה ששיתפתי אותך לא גרמה לי הקלה. אולי להיפך.
הרגשתי שאין דרך חזרה.
אחר הצהריים הגיע ממך סמס קצר ופשוט: "גם אני".
הייתי בעננים. תחושת אושר עילאית הציפה אותי, ונשארתי עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן למשך השעות הקרובות.
איך קרה לי הנס הזה?
10. שגרה ישנה-חדשה
מאז אותו היום את ואני התחלנו לדבר בשפת האהבה.
לאט לאט נפתחנו והתחלנו להיות מפורשים יותר ויותר בשיחות שלנו.
אנחנו עדיין עסוקים מדי, מתביישים מדי, חוששים מדי מכדי לממש את האהבה הזו מעבר לרכבת האוהבים שלנו.
אנשים מתלוננים שלפעמים הרכבת מתעכבת.
בשבילנו זה רווח נקי של עוד דקות יקרות ערך ביחד.
למדנו להסתכל עמוק בתוך העיניים ואנחנו משחקים כמו ילדים במי נשבר ראשון.
הנסיעות ברכבת הופכות להיות חלומציאות. אנחנו בתוך קרון עמוס אנשים, אבל עסוקים רק בעצמנו.
"האהבה הזאת שלנו בונה לנו חדר
שנוכל בתוכו להרגיש בודדים בעולם
היא סידרה לנו ארבעה קירות ולא דלת
שנהיה סגורים בפנים לעולם".
(מתוך: האהבה הזאת שלנו, עברי לידר)
מעבר לנסיעה ברכבת אנחנו מדברים גם בטלפון, ומצטטים זה לזו שירי אהבה.
מעולם לא השקעתי כל כך הרבה תשומת לב במילים של שירים.
לפעמים את בוחרת דווקא שירי אהבה כואבים כמו פרידה של זוג שעדיין מאוהב.
שירים יפים אבל כואבים.
מה יש לך מהכאב הזה?
ואז נזכרתי באותו הספר שקראתי בגללך.
אני משתדל להפתיע אותך בכל בוקר עם פתק שובב.
בכל פעם שאני מצליח להצחיק אותך, אני על גג העולם.
את קצת פחות משקיעה, אבל אני מקבל את זה.
אני קורן מאהבה.
כל מציאות חיי נראית וורודה יותר.
פתאום כל הקשיים בעבודה מתגמדים. אני מצליח לראות את הטוב שבכל אדם. וכשאני מפגין רצון טוב כלפי אחרים, הם מחזירים לי ברצון טוב משלהם.
ועדיין אני בהמתנה למשהו גדול יותר.
11. דיבור עצמי
ומאז הכל קורה כל-כך מהר.
אני עדיין תוהה לפעמים איך זה שזכיתי באהבתך.
אין לי הסבר.
אבל את לא עוזרת לי בזה. הרי אף פעם לא אמרת לי מילים טובות בשבחי.
מבחינתך האהבה היא לא דבר מוסבר. זה פשוט משהו שמרגישים פתאום.
אולי גם אני צריך להפסיק לחפש הסברים לכל דבר?
פשוט לחיות את הרגע וליהנות ממנו?
התחושות שיש לי עמוקות כל-כך. מסעירות כל-כך.
לחיים יש טעם חדש. שונה.
זה מטלטל. זה לא רגיל. לא שגרתי.
הלב שלי התרחב מאוד, עד שלפעמים אני מפחד שהוא עוד יתפוצץ מרוב אהבה.
את הופכת להיות מפלט מהמתחים והלחצים של היומיום.
מקלט של הבנה ושל קבלה.
מישהי לצחוק איתה על כל מה שקורה סביבנו.
אני מרגיש שוב כמו בן 17.
מאוהב, מטופש, מלא אנרגיות, מלא תשוקה.
חולם חלומות למחר וחולם חלומות לעוד ארבעים שנה.
מלא גאווה אך גם מלא באי-וודאות.
מרגיש שהעולם שייך לי.
אבל אני כבר לא בן 17.
ועם כל התחושות שמציפות אותי לפעמים קשה לי להתרכז בעבודה וזה פוגע קצת בתפקוד.
האם גם לך זה קורה?
אז אולי זה יותר מדי?
כמה זמן זה יכול להחזיק מעמד ככה?
בינתיים אני זורם עם התחושות. זורם עם התשוקות.
רוקד את החיים.
“Take your passion
And make it happen
Pictures come alive
You can dance right through your life”
(מתוך: Flashdance… What A Feeling)
קישור לרכבת האוהבים – חלק א
קישור לרכבת האוהבים – חלק ב