כשהלב נפתח

לימדת אותי לנשום אותך לאט.
להתאהב בניחוחך באפי.
להתקרב ולהתרחק ולשאוף אותך אליי.
הבל פיך, אוויר ריאותיך, הילת גופך.
לאט לאט לנשום את הרגע.

ביקשת ממני לטעום אותך לאט.
לחקור את גופך בשפתיי.
מלמטה למעלה, לנשק את כולך ברכות.
כפות רגליים, ירכיים, טבור, שדיים וצוואר.
לאט לאט לטעום את הרגע.

הראית לי כיצד ללגום אותך לאט.
להתענג על עסיסך בלשוני.
בסבלנות ועדינות להקשיב לתנועותיך.
קפלייך, פיתולייך, חריצייך.
לאט לאט ללגום את הרגע.

ואז…
בביס אחד אטרוף אותך!!!

הפסיק הוא משרת, עבד של הטקסט. מונע מחוקים מאוד ברורים. מאפשר לנו לנשום.
הנקודה היא שגרתית ושלמה עם עצמה. מגיעה בסוף משפט. פשוטה, עדינה ומשעממת.
המקף – מפתיע.
אני אוהב את הנקודתיים: הן פותחות הסברים, מרחיבות בדוגמאות ופונות להגיון ולמחשבה.
את הסוגריים אני אפילו אוהב עוד יותר. הן קצת סוטות מהעניין לרגע קט (פותחות לרגע צוהר, וסוגרות בחזרה).
אי אפשר לאהוב את סימן הקריאה! הוא קשה וקשוח. אבל בשימוש נכון הוא מעניק החלטיות ובטחון.
והסימן הנעלה מכולם הוא סימן השאלה. הוא סימן של הקשבה. סימן של בירור, של צניעות ושל סקרנות.
לפעמים הוא סימן של בלבול לא נעים, או של אי וודאות מפחידה ואפילו מאיימת. הוא לא סימן מדהים?

כחלק מהשגרה יש לי הרבה פסיקים ונקודות.
לפעמים מקפים.
יש לי נטייה לנקודתיים וסוגריים (לפעמים משתדל להימנע מיותר מדי סוגריים).
מנסה להשתמש בסימני קריאה כשצריך.
סימני השאלה טבועים בי עמוק. הם מקור האושר, ההצלחה והעצב בחיי.

מפגש הנפץ של נפשות תאומות.
או אז ייחשף צידי האפל.
וכשהגבולות יפרצו –
ייחשף הזוהר,
והצד האפל יתגלה כבוהק.

כיהלום לא מלוטש משתוקק למגע.
מבחירה שבוי בקסמיך.
את שדה משחת –
ובלהטך היוקד,
אפול לזרועותיך בתבונה.

ובסחף קורותינו אתן את הכל.
עכשיו, למעני, למענך.
אעמוד חשוף ונוכח –
אתמסר בחיקך,
כילד שובב, כמאהב נבוך אך תקיף.

ביום אתם עולמי.
למענכם אני עובד,
לספק את צרכיכם
ולהבטיח את עתידכם.

בלילה את עולמי,
למענך אני מזיע,
לספק את צרכיך
ולהבטיח את עינוגך.

ביום אתם עולמי.
מרווים אותי בנחת.
ואני מסתובב בין הבריות
מלא אהבה וגאווה.

בלילה את עולמי.
משקה אותי בלהט.
ואני מסתובב בין הגברים
שיכור מתשוקה ותאווה.

ביום אתם עולמי,
ביחד צוחקים, משחקים, משתובבים.
מציבים גבולות כשצריך.
לומדים לשאול, לענות ולהתחלף בתפקידים.

בלילה את עולמי,
ביחד מתכרבלים, מתפנקים, משתוללים.
מציבים גבולות כשצריך.
לומדים לתת, לקבל ולהתחלף בתפקידים.

ביום אתם עולמי,
מביט עליכם בחום ואהבה,
תמיד לצידכם או מאחוריכם – לפי הצורך.
בלילה – מתגעגע.
שלכם,
אבא

בלילה את עולמי,
נוגע בך בחום ואהבה,
תמיד מעליך או מתחתיך – לפי רצונך.
ביום – מתגעגע.
שלך,
אני.

שנה של כאב וסבל:
בהתחלה ראיתי בעיקר כמה אתה מרשים: מוכשר מאוד, חריף ושנון, בעל בטחון עצמי גבוה שיכול להשיג את מה שהוא רוצה.
אתה בחרת בי, והדבר החמיא לי מאוד. הרגשתי שזכיתי.
רציתי להיות בקרבתך כחלק מהדימוי העצמי שלי וההצלחה שלי.
אבל מהר מאוד הבנתי שיש בך צדדים אחרים.
שאתה קר ומנוכר, ואפילו אכזר.

שנה של כאב וסבל:
זה התחיל בירידות קטנות עליי.
מאז ועד היום אתה נוהג להעיר לי ולהאיר לי פגמים בכל מה שאני עושה.
אתה משתמש בשפה פוגענית ומזלזלת.
ההשתדלות שלי בכלל לא מעניינת אותך.
גם כשאתה אמור להיות מרוצה, אתה לעולם לא מראה זאת.
תמיד עם צקצוק לשון או עיקום פנים על משהו שאינו מושלם.

שנה של כאב וסבל:
הבטחון העצמי שלי על הפנים, ואתה נהנה מזה.
אתה מרשה לעצמך להתקשר אליי מתי שאתה רוצה.
לא מכבד את הזמן שלי בכלל.
וגם בטלפון – זה תמיד בגלל משהו שעשיתי רע או בגלל משהו שלא עשיתי.
המצב כל כך קשה, שעצם ראיית המספר שלך על צג הטלפון גורמת לי שיתוק.
אבל אסור לי לא לענות לך. אתה רק תתעצבן יותר.

שנה של כאב וסבל:
בשלב כלשהו התחלת באיומים.
שאתה תדאג שאצטער אם לא אשתפר ואמלא את מבוקשך כרצונך.
אתה מאוד מניפולטיבי.
הורדת לי את הבטחון כדי שלא אקום ואלך.
גרמת לי לתלות מאוד גדולה ומסוכנת.

שנה של כאב וסבל:
אתה לא מהסס להרים את הקול. ממש לצרוח עליי.
אפילו בפני אחרים.
הסובבים אותנו מסתכלים עליי במבט מרחם. משפילים עיניים.
זה גורם לי להרבה בושה.
זה ממש ממש כואב.

שנה של כאב וסבל:
לפעמים חולפות בי מחשבות מאוד רעות עליך.
בדמיון שלי אתה סובל, מתפתל מכאבים ועינויים.
הלוואי וזה היה מנחם אותי. אבל לא.
הרי המחשבה לא פותרת לי את הבעיה, ובעצם, בסופו של דבר יש לי רחמים עליך.
מה לעשות. הראש שלי דפוק.

שנה של כאב וסבל:
חוץ מאלימות פיזית, עשית הכל.
השפלת אותי.
ירדת עליי.
שברת אותי.
אתה לא יודע, אבל לפעמים אני ממש בוכה בלילות בגללך.

שנה של כאב וסבל:
אבל החלטתי להתגבר עליך.
החלטתי לפטר אותך.
ולכן קבל את מכתב התפטרותי, כי מצאתי עבודה אחרת.

יוצא לצוד,
לשחר לטרף.
יוצא להקשיב,
ולתת מזור.

נגענו במבט,
עיניי בעיניך הטובות.
עיניי בשפתיך הרטובות.

את מיוחדת.
אין עוד אחת כמוך בדיוק.
נפעם מנשיותך.
חומד את עסיסך.

חיוכי זהיר,
חיוכך מסגיר.
והשיחה זורמת.

ללחוץ או לשחרר?
לחשוף או להיסגר?

במבט אוהב, במבט טורף:
מה ישמור עליך?
מה ישמור עליי?

ובחרתי בחיים
ובחרתי בי.
לא ע"י מלאך,
ולא ע"י שרף,
אלא בעצמי,
אני ובשרי.

והדרך לפניי,
דרך החיים והדעת.
הנחש לצידי,
אשופנו ראש
בזיעת אפי.

עירום אנוכי.
ערום ועירום.
דבק בדרכי,
דבק בדרכי,
דבק בדרכי.

מהלומת חרב על משפט שלמה:
"גם לי גם לך – יהיה!".
שתי נשים,
ארבע פטמות,
ותינוק מגודל אחד.

שני זוגות שדיים אוהבים
זה עוטף, זה תומך,
זה נלהב וזה שובב.
שני טעמים שונים,
וגבר מוטרף אחד.

אין קץ לתשוקה,
המבוכה היתה ואיננה,
התפכחות מאירת עיניים:
אמון, בטחון, אהבה וכאב.
שתי אהבות שונות,
ולב רחב אחד.

כבולה בשלשלאות עצמך,
בשל רגישותך הרבה.
נפש עורגת,
במעטה של אדישות.

עינייך מספרות הכל.
לו רק יכולת לבחור.
אך הבחירה בידך,
גם אם האפשרויות נתונות.

שלטון המחשבה וההגיון
על פני הרגש והתשוקה.
משמעת ברזל
ונפש רכה כמשי.

הבחירה בידך,
לו רק תעיזי.
עוד לא מאוחר,
לראות איך זה מרגיש.

עד כאן מילותיי כדורבנות,
אך מי אני שאטיף לך?
האם השתחררתי אני
מכל שלשלאותיי שלי?