| נחש נשאר נחש
החלטת לשנות אותי.
ואני שיחקתי את המשחק.
רציתי להפיל אותך ברשת שלי.
הכל אצלי היה מחושב.
יש לי הרבה סבלנות כשהמטרה שלי ברורה. לאט לאט שחררתי את הנחש על חשבון האפרוח.
זה שיחק לטובתי.
ברגע האחרון עצרתי את עצמי לפני שהיכשתי אותך. |
אפרוח נשאר אפרוח
החלטת לשנות אותי.
ובהתחלה חשבתי שזה נחמד.
ואני נפלתי ברשת שלך.
הכל אצלך היה מחושב.
עשית זאת בתחכום וסבלנות.
לאט לאט התחלתי להדרדר לנחשות.
היית שיכורה מכוח.
ברגע האחרון עצרת את עצמך כי התאהבת באפרוח שבי.
|
היא מגיעה בכל יום שישי בערב למועדון ברחוב המלאכה.
המקום כבר מלא והמוסיקה רועשת. וכשהיא נכנסת אי אפשר להתעלם ממנה.
המבטים כולם מופנים אליה. הגברים בעיניים נוצצות-נעוצות בדמותה הזוהרת.
השיער האסוף למעלה, החושף צוואר אצילי.
המכנסיים וחולצת הבטן הצמודים לא משאירים הרבה מקום לדמיון והיא כולה מיניות נוטפת.
הבחורות מביטות בה בהערצה וקנאה.
בהליכה בטוחה היא נכנסת פנימה. תמיד לבדה.
אף פעם לא ניגשת אל הבר. מספיק לה למצוא גבר ששותה משהו ולשאול אותו בעדינות אם אפשר. עוד לפני התשובה, הכוס אצלה ביד והיא שותה את מה שנשאר ומחזירה לבחור את הכוס עם שאריות ליפסטיק אדום.
הריח שלה משכר יותר מכל משקה שיציעו במועדון.
כמו נחש היא רוקדת. שולטת במותניים ובגוף בתנועות שמסנוורות כל מי שמסתכל.
מפתה בשפתיה, מזמינה בלשונה, כובשת בעינייה.
היא צדה אותם לאט לאט.
במבטה היא לוכדת גבר מהופנט ומצמידה אותו לריקוד. גופה עדין למראה, אך אחיזתה חזקה.
כשהוא מוצא חן בעיניה, היא מחזיקה אותו בשיער ומתנשקת איתו עד כלות הנשימה.
ומיד לאחר מכן משליכה אותו מעליה מבלי להסתכל עליו יותר.
כל מי שנצרב – נצרב לנצח.
כמו כישוף.
הוא לא יצליח לשכוח אותה בחייו.
היא לא מדברת. רק גופה נוכח במלואו.
והיא חמה ונוטפת.
וכמו שהגיעה, כך היא יוצאת לפתע לבדה.
תמיד.
אחרי נסיעה קצרה במונית הביתה, היא פותחת את הדלת בשקט ועולה מיד לסטודיו של בעלה.
לא משנה באיזו שעה, הוא תמיד מחכה לה. עובד על ציור חדש.
הוא מסתכל עליה. שערה פזור, בגדיה עייפים מריקודים.
היא מסתכלת עליו. על גופו החשוף. על זרועותיו החסונות הנוטפות צבעי שמן.
בעבר הוא היה מגיע איתה למסיבות האלה. הם היו הזוג החם של הרחבה.
והיום שניהם מעדיפים ליצור באופן שונה.
אבל הוא לא שכח את התנועות.
כמו שני נחשים מתפתלים זה עם זה, הם מתמסרים לריקוד האהבה.
חמים ונוטפים.
(מקור התמונה: www.ryoung-art.com)
יש לי כל כך הרבה לספר לך.
אבל בינתיים אני נמנע.
מפחד להיחשף יותר מדי.
אם אחשוף יותר מדי, אולי לא יישאר לי מקום לעצמי.
כשאחשף כבר לא תהיה דרך חזרה.
לא אוכל לחזור להיות בדיוק מי שאני .
אני אגלה לך סודות שמעולם לא ידעת.
אתן לך לשוטט במעמקי ליבי.
ואולי את לא תביני עד הסוף.
כי לכל אחד יש איזורי נוחות.
את עלולה להתבלבל.
זה סיכון שאני מוכן לקחת.
מצד שני, אני יודע שתאהבי מה שתגלי.
תאהבי אותי אוהב.
תראי את העושר שיש לי להציע.
תביני כמה שזכית בי.
נראה לי שהגיע הזמן.
עכשיו זה טבעי ונכון.
את מוכנה?
ככה זה, כשהלב נפתח.
מאי 2016
אנחנו חברים כבר שנים, מאז התיכון.
אני מכיר את בעלך, את המשפחה שלך, איפה את גרה, במה את עובדת.
אפשר לומר שאנחנו בסה"כ מכירים די טוב זה את זה.
ופתאום זה קרה והתחלנו לשחק באש.
אין בזה שום דבר רומנטי או אצילי.
רק סיפוק תאוות בשרים.
משהו שכל אחד מאיתנו לא מקבל מספיק בבית.
אחרי קצת חששות, הגענו למסקנה שזה לא בהכרח רע, כל עוד נשמור על זה במינון נכון.
בהתחלה זה היה קצת מוזר.
ניגשנו לזה במבוכה, וגם קצת בחשש.
אני זוכר את הפעם הראשונה ששכרנו חדר לשעה ברמת-גן (למעשה לשעתיים).
הגענו למקום, והיינו בטוחים שכל הרחוב מסתכל רק עלינו.
וכשיצאנו משם, הרגשנו שכתוב לנו על המצח מה עשינו שם.
או הו, מה שעשינו שם.
(מזל שרק כתוב על המצח, בלי תמונות).
אבל המבוכה הראשונית עברה, והתחלפה בריגוש מרענן.
החוויה החד-פעמית הציתה משהו בלתי הפיך.
סוג של התמכרות.
אומנם אנחנו חברים, אבל כשאנחנו שם בחדר, אנחנו מתנהגים קצת אחרת.
כל אחד מאיתנו משאיר את השגרה מאחור.
כל אחד שוכח ממחוייבותיו לעבודה, לבן/בת הזוג, לילדים.
בהתחלה אפילו לא ממש התעניינו אחד בשני.
באנו למטרה אחת מאוד ברורה: לממש פנטזיות.
אחרי מספר פעמים, נפל לנו האסימון שמזמן לא הרגשנו ככה.
נזכרנו איך זה להתאהב.
הרגש הזה כל-כך ממלא, מספק, מעניק – שקשה לעצור אותו.
זה קורה פעם במספר שבועות, בשעות אחה"צ, ואנחנו משתדלים לגוון במקומות.
לא תמיד פשוט לתאם את זה. לפעמים זה דורש מאיתנו קצת לוגיסטיקה.
לשנינו זה ברור שזה לא תחליף למה שיש לנו בבית.
זו רק תוספת מרעננת לחיים. זה משאיר אותנו קלילים, צעירים, מפנטזים.
לפעמים את משקיעה בביגוד התחתון.
לפעמים אני משקיע באביזרים.
עבורנו זה פינוק הדדי שלא דורש התמסדות.
את חופשיה ומגורה. מרשה לעצמך דברים שאת לא מעיזה בבית בגלל כל הכביסות, הבלאגן והילדים.
גם אני מרגיש צעיר, במחשבה, ברגשות ובביצועים.
אנחנו מתמסרים לכאן ועכשיו.
משחקים באש.
אש האהבה.
וכשאנחנו מסיימים לשחק, אנחנו חוזרים יחד הביתה.
משחררים את הבייביסיטר, מציצים על הילדים והולכים לישון.
(מקור התמונה: funny.pho.to)
